עשיתי משהו נכון

יש הרבה רגעים מרגשים בגידול בת שנתיים וחצי. היא כבר ילדה אמיתית, ואפשר לשוחח איתה, להתפעל מהעצמאות שלה, לצחוק מההומור שלה.

היא יכולה לקחת אספרגוס מהמקרר, כי החליטה שלא הכנתי מספיק, לחתוך את הקצוות ולזרוק לחליטה בסיר שעדיין חם.
היא יכולה לשחזר בפניי את ההסבר שאבא נתן לה על היום והלילה שהתחיל בתנע הזוויתי שנשאר מהיווצרות מערכת השמש ותורגם כ"כדור הארץ מסתובב מהר מהר ואז הוא נופל ויש חושך".
היא יכולה לספר לי שהיא לא יכולה להיכנס למכונית כי יש שם טווסים ואם ניכנס נבריח אותם והם יצרכו לברוח להסתתר במכונית אחרת ומישהו ייכנס למכונית ויטאטא אותם לפח, ולהסביר לי אחרי שנכנסנו בכל זאת שעכשיו הם נאלצו להסתתר בבריכה מתחת למים והם לא יודעים לשחות וקר להם.
היא יכולה לבחור מוזיקה ברמקול שלה ולהתחיל לרקוד בסלון.
היא יכולה לבקש שאצטרף אליה להתעמלות ולא להבין למה אני לא מצליחה לרדת לשפגט, למרות שהיא אמרה לי שאם קשה היא מרשה לי להניח ידיים על הרצפה.

אבל הכי מרגש זה כשהזדמן לי בוקר איטי, ולקחתי אותה לגן יחד עם הכלב. היא ראתה אוטובוס וביקשה שנעלה עליו, ועשינו זאת למשך שתי תחנות. הכלב, מתורגל היטב, התיישב בכניעה על הרצפה המטלטלת השנואה עליו בלי יללה אחת.
כשירדנו היא אמרה לי "אמא, לנבחני לא היה כיף באוטובוס, פעם הבאה נלך איתו ברגל". ואז, כשראיתי איך הבת שלי, למרות ההתרגשות שלה מהנסיעה בכלי התחבורה האהוב עליה, הצליחה לזהות את סימני המצוקה השקטים שלו, חשה מספיק אמפתיה כדי שזה יפריע לה, והציעה להתחשב בו על חשבונה בפעם הבאה, אז הבנתי שכנראה עשיתי משהו נכון. שזה, כמו שאני מתחילה לחשוב, אומר בעיקר שהצלחתי לא להרוס.