מומנט ההתמד של השקר

מכירה את זה שאת נשאלת שאלה כשאת לא לגמרי מקשיבה, ועונה איזה משהו מתוך שליפה לא מודעת ורק בהמשך השיחה קולטת בדיוק מה אמרת ושזה לא נכון?
ואז בפעם הבאה בה הנושא עולה, הפרט הלא מדויק מוזכר ברשימה עם עוד דברים, ואת צריכה להתייחס לשאלות ופרטים אחרים ולא עוצרת לתקן אותו.
אחר כך זהו, הוא עובדה. את לא יכולה לחזור ולהגיד עכשיו "היי, אני יודעת שאת חושבת ש-Y, אבל בעצם X" ככה בלי הקשר, ואיך תעלי את זה בהקשר הגיוני, והנה התעלמת מזה יותר מדי זמן ומאחור מדי לתקן וזו האמת החדשה עכשיו מול אותה אחת.

אז יוצא שאני משקרת לפסיכולוגית שלי. אז מה.

אגב הפסיכולוגית – יש משהו מאוד משונה בזה שהעולם מתמוטט,
אתי כרייף עושה פרסומות בסוג של טריילר מוזר למראה שחורה,
ה-R שוב עבר את ה-1,
אוקראינים כותבים "ילדים" בענק מסביב למחסה כדי שהטייסים יראו,
בכל זאת המחסה מופגז,
אבל אני והפסיכולוגית שלי מדברות על אמא.

קוד תקלה לא ידוע

הילד נפצע אחר הצהריים, ואחותו קנאה בתשומת הלב שקיבל בעקבות זאת שהיה צריך להרגיע אותו, לנחם, לחטא ולחבוש.

בערב לא היה די בחיבוק לפני השינה, והיא הייתה צריכה תשומת לב נוספת. היא השתוללה, בעטה, שרטה והעיפה דברים.

היה שם מצד אחד צורך מאוד ברור בחיבור מיטיב. אולם כשניסיתי לחבק, נבעטתי. מצד שני, היה צורך מצדי בגבול, שגם אותו לא הצלחתי להציב. אז הסתובבנו כך ערב שלם, במחול כואב של קרבה וריחוק, העייפות המצטברת מוסיפה לקושי והעמדוץ מתבצרות, עד לרגע בו היא סופסוף התרפקה בזרועותיי והתחבקנו ממושכות.

בדיוק אז נשמע קול יבבה המכריז על קימתו בטרם עת של אחיה. ביקשתי ממנה שתהיה דקה בשקט, כדי שאוכל להחזיר אותו לישון ולחזור אליה, אולם הבקשה הזאת הייתה גדולה עליה ומובן שהוא התעורר.

רק ערב אחד קשה, מבין אינספור ערבים שהיו ויבואו, ובכל זאת. מרגישה כאילו נפערה בי תהום.

הדיון על ספרה של גליה עוז, בעקבות תחקיר עובדה, מהדהד בפיד שלי בכל מיני אופנים. שלוש נקודות שבות ועולות, ופשטותן כמו מובנית מאליה. ראשונה היא חוסר הסימטריה בין אב לבת, שניה היא החופש לנתק כל מערכת יחסים פוגעת – ובעצם כל מערכת יחסים שאין בה אפשרות יציאה היא אלימה מטבעה – ושלישית היא העובדה שאין חובה לסלוח. כל אלו תובנות שהיו ברורות לי מאז ומתמיד, ובכל זאת רק הצפתן בהקשר הזה אפשרה לי – אחרי חודשים מייסרים רבים – לקבל את זה שאיני מפלצת שיכולה הייתה להפוך את שנותיו האחרונות של אביה לטובות יותר, אבל בחוסר היכולת שלה להתעלות על הכעס מנעה ממנו את האושר הפשוט שבקשר משפחתי ובמשחק עם הנכדים.
לקבל את שמותר היה לי לכעוס. שמותר להיות פגועה ממי שפגע בי שוב ושוב, גם אם הוא היה פגום בעצמו ולא ראה את הפגיעות שלו. גם אם היה לו כאב שגרר עמו, גם אם היו נסיבות שנכפו עליו, גם אם חשב שאני מגזימה בחשיבותם של דברים שכבר חלפו. לקבל את זה שגם אם אני מובגרת ואחראית ואם בעצמי, בקשר בינינו לא נדרשתי אני ליותר.

בתקווה שההבנות הללו תובלנה לשחרור אמיתי.

פרדוקס החינוך הרב-דורי:

בהינתן שהשאיפה החינוכית של כולם היא שהילדים שהם מחנכים יגדלו להיות בוגרים טובים ומוצלחים מהם, קיימות שתי אפשרויות:

– שהצלחת בחינוך, הדור הבא טוב יותר, אז כדאי לסמוך עליו שיחנך את הדור שאחרי אפילו טוב ממך.

– נכשלת בחינוך. אז אמנם הדור הבא לא טוב ממך, אבל כבר נכשלת פעם אז עדיין לא כדאי לתת לך להתערב בחינוך הדור שאחרי.

הבטחתי לעצמי לראות כוונות ולא מעשים. לשחרר. לא להתערב כל הזמן. אבל אני לא מצליחה, אני טעונה כל הזמן וזה יוצא רע לכל הכיוונים.
לראות את אמא שלי עם הבת שלי פשוט לוחץ לי על כל הפתורים. כמו צלקת ישנה שחשבת שהחלימה ומתחילה שוב לגרד.
לכי תסבירי שאת מכירה את תוצאות החינוך שלה, ומוכנה לוותר עליהן. אז מה אם לדעתה יצאנו בסדר.

זה מצחיק, כי חלק מההערות שלה הן בכלל לטובתי – היא חושבת שקשה לי ככה, ורוצה שיהיה לי קל. לאיים על הילדה ולעשות לה דברים בכח ולא לשבת איתה ולהסביר- כי כמה אפשר. היא צועקת על ילדה שהתעוררה בוכה באמצע הלילה, ומתרגזת עליי שאני מחבקת אותה שעה ומרגיעה – כי מגיע לי לישון והילדים האלו מתעללים בי. למחרת היא גם תזכיר לילדה שדחפה אותה ותכעס עליה במודעות רגשית של בת חמש, כאילו התהפכו התפקידים.

את צריכה ככה וככה, היא מפרטת לי, והילדות שלי חולפת ביעף על פניי. אני מתווכחת, אבל לא מטיחה בפניה שאני מעדיפה שיהיה לי קשה, אבל שהילדים שלי יגדלו בוודאות מוחלטת שאני בצד שלהם. שלא אכעס. שהם יכולים לספר לי. שלא אאשים אותם.
כל הדברים המובנים מאליהם האלו שהיא בדיוק הסבירה לי איך להימנע מהם.
שאם הילדה שלי בכתה מחוץ לבית וספרה עד עשר-עשרים-אלף כדי להירגע ולהיכנס כאילו כלום, אז היא לא יצאה בסדר.

אני לא מטיחה, רק חוזרת זועמת וכאובה הביתה ובו-זמנית מתחרטת קשות. ששוב נכשלתי לראות כוונות, לשחרר, לתת לה להרגיש טוב, מוערכת ואהובה. לא מצליחה להיות טובה בכלום, לא אם, לא בת. לא כלום.

נעים בשניים

באותו לילה הוא אמר שהבת שלי קודחת מחום. לא הבנתי מה הוא רוצה וסובבתי את הראש לצד השני. פתאום עמדה מולי ילדה, חמודה, אדומה. משכתי אותה אליי למיטה וחיבקתי אותה עד הבוקר.
בבוקר נישקתי אותה מלא ושכנעתי את עצמי שלהשאיר ילדה חולה עם אבא שלה זו לא נטישה, גם כשבדרך לעבודה כבר קיבלתי הקלטה שלה אומרת לי "אמא, אני אוהבת אותך. בואי בואי בואי בואי בואי! …" ונקטעת בבכי.

חזרתי לילדה שפוכה למדי, משועממת מהטלוויזיה, חלשה מכדי לעשות כל דבר אחר, מסוממת קלות ממורידי חום תכופים מדי. לא הרפיתי מהחיבוק עד שמעכתי לה את כל האומללות החוצה, אבל הוא טען "זה נסיבתי".
למחרת כבר הרגישה מצוין ולא הבינה למה היא עדיין לא הולכת לגן. הסברתי לה שהיא לא יכולה, כי זה יום החופש שלנו ויש לנו מלא תכניות.
היה לנו יום של כיף, אחרי תקופה ארוכה שלא היינו רק שתינו ככה, ונזכרתי כמה שההורות לה הייתה נעימה לי.

ביומיום הזיכרון הזה נשכח לעתים בין המאבקים.
לא שהימים לא טובים, אבל לא כל יום נעים.
רק בלילה, אחרי שהיא נרדמת בתוך החיבוק שלי, אני מריצה הכל מחדשת ומלקטת לי את כל רגעי האור.

(ופעם כבר כתבתי, שהשאיפה שלי כאמא היא להצליח לאהוב אותם בערות כמו שאני אוהבת אותם בשנתם)

הגור הוא ממתק. מסתובב מתולתל ומחויך עם מלא לחיים. חוץ משעון מעורר לא מכוון, אני לא יכולה לגייס תלונות עליו.
מקשקש בלי הפסקה, מביע את עצמו בצורה נהדרת גם בלי מילים (כשהוא רוצה שאקום מהמיטה ומשיכת יד לא מספיקה, הוא מנתק את הטלפון שלי מהטענה ומביא לי אותו). מזיז רהיטים בבית ומטפס על כל דבר.
בבית שתוכנן עבור עצמאותה של ילדה זהירה, זה קל להגיע לכל מקום, והוא פתאום חושף נקודות תרופה ומצבי סיכון שלא חשבנו עליהם.

אני עוד לא יודעת איך להיות אמא לשניים. איך להסביר למה עכשיו היא ואחר כך אתה, ולמה הוא קודם ואת יכולה לחכות. לדעת איפה להתערב כדי למנוע בכי ומתי לתת להם להסתדר.
משתדלת ללמוד.
אבל הם, בלי הדרכה, כבר יודעים איך להיות אחים. יודעים איך להסתתר יחד מתחת לשולחן. איך לאסוף יחד את כל הכריות בסלון. איך להעיר אחד את השניה בבוקר כי אתה לא רוצה להיות לבד. איך להתחבק בהתרגשות של פגישה מחודשת.

אני עייפה, ורוצה לנוח, ורוצה להתחבא, ומודה על כל יום.
הלוואי שיזמינו אותי למבצר הכריות שלהם והלוואי וישוטו במיטה בלעדיי לממלכות רחוקות.
הלוואי שיהיה לנו נעים.

חודשולדת

בחודש בו אחגוג 31 יש 31 ימים, ונראה רק ראוי להתייחס לסמליות הזאת. שקלתי אולי חוויה חדשה מדי יום – וכבר התחלתי בצורה טובה כשלקחתי שני ילדים לים ללא אביהם והשבתי אותם הביתה חיים ומדממים רק קלות – אבל אני אמא עייפה בחודש העבודה הרצוף (אמן) הראשון מזה תקופה. חוץ מזה שמי בכלל יכולה או רוצה חוויות בתדירות שכזאת.

אז אופציה ראויה שנייה הייתה לנצל את ההזדמנות לבצע ריוויו על החיים, להתייחס כל יום לאספקט אחר, שאלה מכוונת אחרת, ולסכם. אם זה יקרה, לבטח זה לא יתחיל היום.

מה שבאמת סביר שיקרה- אהיה אולי ב31 בדיקות רפואיות. אני נוטה לקבוע את כל הבדיות השגרתיות- פאפ, כירורגית שד, שיניים וכו'- סמוך ליום ההולדת כדי לא לשכוח פעם בשנה, אבל בעיקר כי אין משהו שמסמל זקנה יותר מרפואה מונעת.

31 החלטות לשנה החדשה זה יומרני מדי, מה גם שכל כך הרבה החלטות בו זמנית מראש נועדו להיכשל.

אחת מההחלטות האלו, לו היו, הייתה להפסיק עם דחיינות שינה, אז אחדול כרגע מניסיונותיי למצוא איך ליצוק סמליות מדומה במספר הימים בחודש, ואזדרז להניח ראש טרם התינוק ייזכר שיש לו עוד כמה טוחנות להוציא.

שבו בשקט

לאחרונה הפיד שלי בפייסבוק התחיל לכלול כל מיני תרגילים מתמטיים פשוטים עם הכיתוב "מה עובר לך במח כשאת פותרת את התרגיל הבא?". בתגובות אנשים מפרטים איך הם מחברים קודם עשרות, או מפרקים לגורמים ומכפילים, או שהתשובה פשוט קופצת להם בפאתי המח אינטואיטיבית.

לפני 12 שנה, רכשתי ערכה ללימוד השפה האיטלקית. היא כללה דיסק שמע, ספר וחוברת. מאז יצא לה להעלות אבק במדף בבסיס, במדף בחדר המעונות ובמדפים של דירות שונות ששכרתי. אחת לתקופה אני נזכרת שפעם רציתי ללמוד איטלקית, נכסנת לדאולינגו, מתמידה לתקופה עד שנהרס לי הסטרייק והינשוף נוזף בי ואני לא חוזרת לשם עד שמתואששת מהאכזבה. היתרון בדאולינגו הוא שהוא מספיק רפטטיבי, כך שגם אם אני מרמה ורק מנחשת את התשובות, הוא מאלץ אותי לנחש את אותה תשובה שוב ושוב עד שהיא מתקבעת.

אתמול, גיליתי שאיטליה זכתה באירוויזיון. לכבוד הזכייה, ולאור זאת שבשמיעה ראשונה של השיר התלהבתי מכמה מילים מוכרות יש שם, החלטתי לנסות לתרגם את השיר. הוא שר מכדי שאעקוב, אז לקחתי את המילים הכתובות במקום. בהתאם למשחקי ה"מה עובר לך בראש", אני מתכוונת לפרט פה את ניסיון התרגום. מכיוון שאני זו שמנקדת, אני מתכוונת לתת לעצמי ציון טוב אם הצלחתי לתרגם נכון, אם הצלחתי לתרגם כמעט-נכון ואם הצלחתי לתרגם בצורה לא קשורה לחלוטין אבל עם הסבר מניח את הדעת לאיך הגעתי לתשובה. אז מקווה לצאת עם ציון סביר.

Loro non sanno di che parlo
הם לא יודעים על מה אני מדבר
(פה אני עושה עצירה להתפעלות- אני יודעת לפחות משפט אקראי אחד באיטלקית שלא נחרש באפליקציה! יא!)
Voi siete sporchi fra’ di fango
אתה… לא מכירה אף מילה 😦 fango מוטה, לכן לא הגיוני שזה קשור ל fangs האנגלי, וזה לא נראה אותה מילה כמו fungus, אז אין לי רמזים פה. בעצם הכל מוטה באיטלקית.
אתה שולף את הניבים.
Giallo di siga’ fra le dita
סיגה עם קיצור- כנראה סיגריה, וזה מסביר את הצבע הצהוב שיש פה. צהוב של סיגריה בין ה(כנראה)אצבעות.
Io con la siga’ camminando
אני הולך עם הסיגריה
Scusami ma ci credo tanto
סלח לי כי אני מאמין מאוד
Che posso fare questo salto
שאני יכול לעשות את ה* הזה. סאלטו. סאלטה. היפוך באוויר? הייתי מנחשת שבאיטלקית יש לזה תרגום פשוט יותר כמו סתם קפיצה ובעברית נשמרה משמעות מורחבת, אבל בינתיים זה סאלטה עד שיוכח אחרת בהקשר.
Anche se la strada è in salita
לכן, משהו רחוב… לכן אני הולך ברחוב ב… מה הבאתם לי סאליטה אחרי הסאלטה. הוא קופץ, מדלג ברחוב? זה משורש אחר? זה דומה לסאלוט? מה המשמעות של סאלוט שגרמה לו להפוך לברכה בהרמת כוסית? זו לא הצדעה? מה קורה פה.
טוב, הוא מדלג ברחוב. לכן אני מדלג ברחוב
Per questo ora mi sto allenando
כי בשביל זה אני * עכשיו. * זה האלחנדרו עם נ"ון מיותרת. אין לי ניחוש פה.
E buonasera signore e signori
וערב טוב גבירותיי ורבותיי
Fuori gli attori
החוצה השחקנים
Vi conviene toccarvi i coglioni
תרגישו בנח לגעת ב*. * זה כנראה איזור מוצנע, כי הוא לא נחשף על בימת האירווזיון, כפי שמבהירים הסוגריים.
(Eurovision version:
Vi conviene non fare più errori)
תרגישו בנח לא לעשות עוד טעויות.
טוב, זה נשמע כמו איום, אז ה"תרגישו בנח" לא מתאים. אולי תרגום טוב יותר זה "מוטב לכם"?
Vi conviene stare zitti e buoni
מוטב לכם שתשבו טוב? תשבו בנחת? תשבו בשקט?
Qui la gente è strana tipo spacciatori
כי ה* מוזרים כמו *. * ראשון- אנשים. לא רשמתי מראש כי אני לא בטוחה שאני מכירה את המילה מאיטלקית, חשבתי על ספרדית (לה חנטה). * שני- אין לי מושג.
כי האנשים מוזרים כמו *.
Troppe notti stavo chiuso fuori
הרבה לילות הייתי * בחוץ. סטאוו. stav במקלדת זה דאשה. יש לפעמים חילוף של v ו-f אז staf, staff? לא הייתי מטה בחוץ. נקסט.
Mo’ li prendo a calci ‘sti portoni
הוא הולך לעשות משהו, אני לא יודעת מה. porto זה לקחת? ni זו סיומת של… mi זה לקחת את עצמי. לא יודעת.
Sguardo in alto tipo scalatori
מביט למעלה (מביט אל גבוה) כמו *. זו מילה שדומה לאסקלטורס, שזה משהו שנע למעלה, אנשים שנעים מעלה. מביט מעלה כמו מטפס?
Quindi scusa mamma se sto sempre fuori, ma
* סליחה אמא שאני תמיד בחוץ, אבל
Sono fuori di testa ma diverso da loro
אני מחוץ ל* אבל שונה מהם. * זה קופסה? אז למה זה בניגוד? לא מתאים שטסטה זה מבחן. וזו נשמעת כמו מילה שאני מכירה, אז זה צריך להיות משהו שכיח. נחכה עם זה.
E tu sei fuori di testa ma diversa da loro
וגם אתה ככה
Siamo fuori di testa ma diversi da loro
ואנחנו
Siamo fuori di testa ma diversi da loro
ושוב
Io ho scritto pagine e pagine
כתבתי… pages? כתבתי דפים על דפים.
Ho visto sale poi lacrime
ראיתי מלח ואז… פשע? מה הקשר? אני צריכה להעריך שיש קשר? אוף, איזה מסכנים בלשנים שניסו לתרגם שפה שזה עתה גולתה ונפלו על כתבי משורר במקום על רשימת קניות.
Questi uomini in macchina
האנשים האלו במכונית
Non scalare le rapide
לא מטפסים מהר. מטפסים לפי הscalatori שכבר נוחש למעלה. בעצם, בגלל היידוע, אולי זה מטפסים במהירים, כלומר בכבישים המהירים.
Scritto sopra una lapide
כותב על *. לא נראה לי שזה קשור ללפיד, בעיקר כי קשה לכתוב עליו, אז אין לי ניחוש.
In casa mia non c’è Dio
בבית שלי אין אלוהים.
Ma se trovi il senso del tempo
אבל מצאת את חוש הזמן. se אמור לשנות פה את הזמן, אבל לא יודעת אם זה עבר מתמשך, או עתיד מושלם, או מה.
Risalirai dal tuo oblio
* מה* שלך. אובליו זה כמו אובליויון? מה עושים עם אבדון? שוקעים ב- או נחלצים מ-. ויש לנו מ-, אז אנחנו ביציאה מהאבדון?
תחלץ מהאבדון שלך? אז זה עתיד? למה אני לא זוכרת הטיות. אם תמצא את חוש הזמן, תחלץ מהאבדון שלך?

E non c’è vento che fermi
ואין * ש*. זה לא הוגן לבקש מפיזיקאית לתרגם את פרמי, יש לי מיליון השערות בראש שאף אחת מהן לא באיטלקית. ונטו זה כמו ונטה. מאוורר? רוח?
אין רוח שתכבה?
La naturale potenza
את הפוטנציאל הטבעי
Dal punto giusto di vista
דאל זה אל ה- או מ ה-?
נקודה, טוב, מראה. good point of view.
מנקודת המבט הטובה?
Del vento senti l’ebrezza
של הרוח אתה מרגיש את הבריזה? לא בריזה, זה צ' בכלל. למה של הרוח ואתה מרגיש? אני צריכה עריכה תחבירית בסוף התרגום הזה.

Con ali in cera alla schiena
עם משהו משהו חזירים. אם אני חושבת על זה, זה לא חזירים, אבל זו המילה הראשונה שקפצה לי לראש ואין לי חלופה אחרת ואני לא מקבלת ניקוד על רווחים ריקים. מה זה קרה?
Ricercherò quell’altezza
המילה הכתובה לא אומרת לי כלום, אבל אחרי כמה ניסיונות הגייה של ה-c היא מספיק דומה לריסרצ', אז אני חוקר אחרי/מחפש. נתעלם רגע מהקוול, אלטצה- או שזה קשור לזקנה, או שזה אותו alto שהיה לנו קודם, ואז יש קשר תמתי בשיר.
אז אני מחפש אחר הגובה הזה?
ביידיש זה בטוח נשמע יותר טוב.
Se vuoi fermarmi ritenta
שאתה רוצה לכבות ברטלין. כי ריטלין באמת מכבה אנשים. לכבות, כי קודם תרגמתי ככה את פרמי וצריך להקפיד על המשכיות. אם ri בתכל'ס זה re כמו שהיה לנו בריסרצ', אז אני צריכה לגלות מה זה טנטה. מה שבטוח זה שזה פועל, ולא מכבים פועל. אפשר להפסיק לבצע פועל. מי בסוף, אז אתה רוצה לעצור אותי מלבצע פועל.
שאתה רוצה לעצור בעדי מל*.
(אז למעלה זה "אין רוח שתפסיק את הפוטנציאל הטבעי" שזה משפט הגיוני וראוי. בטח)
Prova a tagliarmi la testa
תנסה לחתוך לי את הטסטה.
Perché
כי
Sono fuori di testa ma diverso da loro
אני מחוץ ל*, אבל שונה מהם.
E tu sei fuori di testa ma diversa da loro
Siamo fuori di testa ma diversi da loro
Siamo fuori di testa ma diversi da loro

מה אנחנו יודעים על טסטה. זה משהו ששייך לי, כי אפשר לחתוך לי אותו. אפשר להיות מחוצה לו.
מה אנחנו יודעים על השיר- הוא מתלונן שלא יודעים על מה הוא מדבר- לא מבינים אותו. הוא שונה מכולם. הוא מתנצל בפני אמא שלו. הוא מאגניב עם סיגריה וכל הזמן בחוץ. הוא מטפס גבוה בזמן שכולם מנסים לעצור בעדו ויש רוח ודרמה.
בקיצור, אנחנו בשיר מרד נעורים.
out of my mind? אבל בגרסה ניתנת לחיתוך- טסטה זה ראש? זה נשמע לי מוכר כי עברתי מתישהו על איברי הגוף באיטלקית?
הניחוש הטוב ביותר כרגע.

Parla la gente purtroppo
לדבר, האנשים למרבה הצער
Parla non sa di che cosa parla
מדברים. לא יודע על מה הוא מדבר
Tu portami dove sto a galla
אתה (או את) לוקח אותי לאן שאני גאלה. אתה לוקח אותי לנשף? גאלה. גלאטו זו גלידה, אבל לא נראה לי שהוא לוקח אותי לגלידה.
Che qui mi manca l’aria
כי כאן אני קוף של אריה. aria זה משהו במוזיקה, לא? זה קשור ל-aer/air? לא? area? מנקה זה… טוב, אין לי ניחוש פה.

כאן דברים חוזרים על עצמם, אז אפשר לעצור ולנקד.

מילים שסביר שלא ידעתי, ולכן זה מינוס נקודה אחת:
מטונף, בוץ, מתאמן, סוחרי סמים (משום מה לא נכלל באוצר המילים של דאולינגו, אני אעיר להם על זה), נעול, סלנג ל"עכשיו", לבעוט, דלתות, דמעות, מצבה, התרגשות.

salita זו עלייה, והיינו באיזורי הקפיצה, אז מינוס שתיים.
Risalirai זה כמו rise, ויש לי מינוס מיליון נקודות.
a galla זה לצוף. כצירוף ביחד. ראיתי לנכון לציין זאת בנפרד, למרות שכם פה אני מאבדת רק נקודה אחת מבחינתי.
manca l’aria זה חסר אוויר. הייתי קרובה לאוויר ולא החלטית מספיק, אז מינוס שבעת אלפים נראה לי ראוי.
ritenta זה לנסות שוב. האם הייתי אמורה לדעת? אני מרגישה שכן, כי צפיתי מספיק בקטנטנות ו"סטוי טנטנדו" מרגיש לי מוכר מספיק, וזה כן מתחבר בהקשר של השיר שהוא מנסה לעצור בעדו. אז מורידה לעצמי מאה נקודות פה.

כל הכנפיים של השעווה על הגב- לא מורידה לעצמי נקודות על זה, עזבו אותי.

על הניחוש של הטסטה אני מביאה לעצמי מיליון נקודות.
על תרגום סביר סך הכל עוד…
לא יודעת, לא הכנתי מחוון לניקוד פה, בואו נגיד שבסך הכל קיבלתי מדבקת זהב והכל טוב.

סבתא שלה

כל פעם לפני ביקור אצל אמא שלי אני מבטיחה שהפעם אשחרר, וכל פעם לא מקיימת. כל האינטרקציה שלה עם הבת שלי משקפת לי את כל מה שהיה לא נכון בגידול שלי, שלפעמים זה מכאיב מדי.

בפעם האחרונה, היא דיברה יומיים עם הילדה שהיא תעבור לגור אצלה. פירטה בפניה איזה כיך זה יהיה- עם חדר משלה, וארון מלא בגדים לדשים, ומגירה מלאה בנעליים, והמון צעצועים חדשים כל הזמן. וכל יום הן תלכנה לבלות.

ביקשתי שתפסיק, אבל עד לרגע שהיינו צריכים לצאת המשיכה לומר זאת, בטענה ש"לא נורא, שתחלום עכשיו ואחר כך נוריד אותה מזה".

במקום להיות המבוגרת האחראית, נכנסתי למשחק. אמרתי לקטנה שבוודאי שאני מרשה לה לעבור לגור אצל סבתא. הו אז התחילה היא למלמל ש"הנה, היא מנסה להפיל את זה עליי", וניסתה לשכנע את הילדה שלא כדאי, מה שלא עבד ולו במקצת.

זה נגמר בסוף כשלקחתי אותה לצד והסברתי לה שיש אנשים שמתקשים להפריד בין שהם היו רוצים שיהיה נכון, למה שבאמת קורה במציאות, ולכן הם אומרים דברים לא אפשריים, או כאלו שהם לא מתכוונים אליהם. הייתה הבנה, אבל גם עצב אמיתי.

באחד מימי הקייטנה היה יום פיג'מות. הילדה הלכה מאושרת בפיג'מה עם כיסוי עיניים תואם, מרגישה כמו גיבורת על. שכחה לקחת, ואני שכחתי לשלוח, כרית קטנה שהתכוונה להצמיד למראה. כשדיברה עם סבתא שלה וסיפרה לה בהתרגשות שלבשה פיג'מה כל היום, שאלה זאת אם היא לקחה איתה כרית. לא, ענתה הילדה. "אוי, לא! כמה חבל שלא הייתה לך כרית! וילדים אחרים הביאו כרית ושמיכה? בטח כולם הביאו ואת היית בלי, תגידי להורים שלך שזה לא בסדר, מסכנה שלי". התעצבנתי בטירוף על הניסיון שלה להעציב לי את הילדה בכח, אבל הילדה בכלל לא התרגשה מהעניין והמשיכה לספר כמה כיף היה.

כעסתי. כעסתי שיותר חשובה לה ההשוואה לאחרים מאשר לראות את הילדה. מיד צבעתי לעצמי את כל הילדות ככה שתמיד היה לה אכפת רק ממה שחושבים ולא מאיתנו. רק ש, זה לא נכון.

היא ראתה אותנו. לא תמיד, נו, אבל בגדול. וזה מפתיע פתאום להיזכר בזה, נוכח האישה שהיא ואיך שהיא נתפשת בעיניי כרגע בגישתה לילדים. היא ראתה, גם כשהיא לה קשה עם זה. אני מנסה להתרכז בזה, לזכור. לזכור שהיחס בינה לביני, הוא היחס ביני לבין הבת שלי. שהיא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותה. שאולי היא חושבת שאני בלתי נסבלת, ומדהימה, ולוקחת באופן אישי כל דבר שאני עושה. שלפעמים היא חווה דברים שקורים לי בצורה הרבה יותר חזקה מכפי שהם נחווים אצלי.

אין לי מחשב. זה לא מדויק, אין לי גישה למחשב. המחשב ממוקם בפינת העבודה, שהפכה להיות משרד ביתי של בן הזוג, וצריך ליזום במכוון כל חילוץ שלו ואין גישה ספונטנית. אפשר, כמובן, להשתמש במחשב כף היד הזמין לכולנו לשלל פעילויות, אבל להעמיק בו זה מעט מעיק.

אני מנסה, במידה מועטה מדי של הצלחה, לארגן לילדה את המרחב כך שדברים שהיא רוצה יהיו נגישים לה, ולא רק נגישים אלא גם מזמינים. מעט חפצים, מוצגים יפה. איזור היצירה שלה, אחרי כאוס מוחלט, סודר בקפידה והיא ניגשת אליו בחדווה, נהנית מהמבחר ולא נרתעת מהעומס, בוחרת כרצונה ומחזירה למקום כי זה פתאום אפשרי ומתבקש.

אותם כללים שרלוונטים לילדים לא משתנים דרמטית כשמתבגרים, וכך אני בוהה בחלל וחושבת איך אוכל ליצור לעצמי פינה שיהיה לי נח לגשת אליה בחדווה. במקום זה אני עוברת לעיסוקים אחרים שניתן להעביר בהם את הזמן, גם אם אינם מה שרציתי.

נשאלתי בשיחה בעבודה אם אסכים להיות שליחה של תן ביס למשך שנה תמורת 50 אלף נטו. אמרתי מובן שכן, ואחרת הציבה גבול של חודש. אמרה שבגילה היא לא יכולה לספוג שעמום לאורך זמן, זו לא הקרבה ששווה בשביל העתיד כי היא כבר שם.

אחרי שהסכמתי, העלו את האתגר לשהייה בחדר ריק. קירות לבנים, בלי גירוי חיצוני מכל סוג. יהיה סידור לאוכל כך שגם הוא לא ירגש. כל אחד תהה כמה זמן יוכל לשרוד במצב כזה. המקסימום שנאמר היה שבועיים. אנשים חלשים, יש לי לפחות חודש רק בשעות שינה שאני חייבת להשלים.

כמובן שמאותה סיבה בגללה אני יכולה לישון חודש רצוף – יש לי תינוק יונק – גם הזמן המקסימלי עבורי בחדר כזה הוא 12 שעות.

אבל זה לא מה שחשבתי אז שיגביל אותי. חשבתי שאם אפצע את עצמי אוכל לכתוב עם הדם, עד שמתישהו ייגמר המקום.

הכרת תודה 18.2

שלג!

רמאות מאתמול: לילה רומנטי. השארנו את הילדים במיטות ויצאנו לשחק בשלג ולבנות לנו איש שלג. גיליתי שבאמת אפשר לגלגל כדור והוא ילך ויתפח, מספח לעצמו את כל השלג שהוא פוגש בדרך.

הילדה מתלהבת משלג. כל דבר הוא ראשוני. אף פעם לא הייתי בשלג. אף פעם לא שיחקתי בשלג. אף פעם לא קפצתי בשלג. אף פעם לא החלקתי בשלג. אף פעם לא נסעתי בשלג. אף פעם לא בניתי איש שלג.

התינוק מדד תחפושת והוחלט שתינוקות צריכים תמיד ללבוש בגדי חיות כי זה חמוד ולמה שיהיו להם בגדים אחרים בכלל.

פרחים! קיבלתי בראשון, והם עדיין משמחים אותי. תשע שנים לקח לי לסחוט זר, אחרי שנים ששיקרתי לעצמי שזה לא חשוב לי.

כלב רץ בשלג!

שלג זה הרבה טוב.

סיימתי לקפל את הכביסה שהייתה על הספה כבר חודשים.

התחסנו במנה שנייה, באפס תור.

הנדנדה שקניתי לילדים משמחת את הגדולה. הקטן מתחיל להביע עניין.

אנחנו בכתום בהיר עם אחוזי התחסנות גבוהים. לא יודעת מה דעתי על שליחה לגנים, אבל טוב לדעת שיש אופציה.

אפיתי עוגיות לימון! לא הכנתי שנים, כי בן הזוג לא אוהב לימון, אבל עכשיו יש לי ילדים כך שאני יכולה לטעון שלא כולן רק לעצמי. את הלימון קטפתי מהעץ שלנו, כמובן.

ניצלנו את היום הקר ואת התותים שהתקרבו לקיצם בשביל פונדו שוקולד. באופן טבעי הייתה התלהבות מהחצי הצעיר של הבית.

תודה על זכרונות: הילדה אמרה שהיא פעם ראשונה בשלג, אבל אנחנו כבר היינו בשלג אז זו פעם שנייה שלנו. בן הזוג ענה שאולי יותר, ופתאום הזכיר שהפעם הראשונה שפגשתי אץ סבא וסבתא שלה הייתה כשהוא לקח אותי לשלג. הזיכרון המלא הולך כך: עוד לפני שהחשבתי אותו לבן זוגי, הוא הציע לי בספונטניות לישון בביתו אשר בגליל ולנסוע על הבוקר לגולן לשלג. אני בדיוק הייתי אצל חברים בחיפה, מצוידת בתיק ללינה, זרמתי על ההצעה ועליתי על האוטובוס. למחרת יצאנו עם תרמוס תה חם ושניים מחבריו, כשאני לבושה במעיל של אחותו ובנעליים של אמא שלו.

עוד זיכרון שקשור בכל זאת להכרת תודה של היום: לפני שלוש שנים הלכנו לקנות פאזל, כי אני אוהבת להרכיב אותם. הרכבנו, התכוונו למסגר, זה לא קרה ובינתיים הפאזל שכב על קרטון מעל לארון בגדים. יצא שאמי ביקרה אותנו, התחילה לסדר, ועל הדרך הרימה משהו למעל הארון ובכך פירקה מבלי משים חתיכה מהפאזל. הוא עבר אחר כבוד לשידת ההחתלה חסרת השימוש, מחכה שנאסוף את השברים מאחורי הארון ונתקן אותו. חלף הזמן, עברנו דירה, דחפתי את כל החתיכות לשקית, השלמתי עם מה שהיה על הרצפה כשפירקו את הארון. בהשלמת הציוד ההכרחית מאיקאה קניתי גם מסגרת עבורו. חלפה שנה. הרכבנו את הפאזל, מופתעים לגלות שכל החלקים ישנם (החלק האחרון הופיע אחרי שהקדשתי זמן רב ליצור לו תחליף עם קרטון ביצוע וצבעי מים), מסגרנו ותלינו. אפשר לראות אותו כששוכבים במיטה, אז אני נהנית ממנו די הרבה. ובעצם רציתי לומר תודה על היופי.