מלטפם של שני גור-גורים

כשקיץ וחם מדי לטייל עם הכלב בשעות היום, אנחנו עושים זאת בערב. בן הזוג מעדיף לעשות זאת מיד לאחר ארוחת הערב, ואילו אני כשאני מטיילת איתו, לרוב זה אחרי שהקטנה כבר נרדמה. הפעם בן הזוג טייל איתו, וכשחזר ציפה למצוא ילדה ישנה, וחא את שתינו מתגלגלות על המיטה. טוב, זה התחיל מכך שנאלצנו לצוד יתושים שזממו על דמה, והסתיים ב"אני יתוש ואת יתוש" ומלחמת חולצות. לא אשמתי, אני קורבן של הנסיבות.

התחלתי להכין את הסיטואציה לשינה, ואחרי 74 שירים שזייפתי היטב היא ניאותה להישכב בנחת ולתת לחלום לסחוף אותה. אולם הכלב, זאת התברר, התרגל לכך שילדה שוכבת במיטה זה סימן לטיול. כך, בעודי יושבת בקצה מיטתה ומלטפת אותה לתוך שינה, החצוף כבר נדרך, נעמד לידי בכשכוש נמרץ ומתחיל לסמן לי לבוא. הילדה טרם נשבתה ברשת קורי השינה, והיללות שלו עשויות לשלוף אותה מתוכן, כך שלמרות שהוא צריך ללמוד ומעשיי הם חינוך גרוע, אני נכנעת ומפסיקה את היללות בדרך השקטה ביותר- מלטפת אותו באינטנסיביות. כך אני יושבת- ידי האחת עוד על בטנה הרכה של הגורונת, מוחזקת באצבעותיה הקטנות שלא אברח, ידי השנייה עוברת בפרוותו של הכלבלב האקסטטי. עד שהקטנה נרדמת ואני מתפנה להסביר לכלב שראבאק, חזרת מטיול לפני שנייה, לך תציק לאבא שלך. שזה אומר שהתרציתי ושעשעתי אותו, כי זה מתחיל מזנב מכשכש וממשיך ב"אני מחזיר ואת זורקת" ואני רק קורבן של הנסיבות.

מודעות פרסומת

זכרונות

זכרונות ארוכי טווח:
(ארוחת שישי)
"היום יום שישי… רגע, לא הדלקנו נרות!

(מסתכלת על אדן החלון)
פה. פה הדלקנו נרות! ושרנו סוב סוב סוב…"

זכרונות קצרי טווח:
(במכונית)
"אמא אספה אותי היום מהגן. ולקחה אותי בידיים לאוטו, וישבתי בכסא. ונסענו…"

זכרונות יומיומיים:
(בדרך לגן)
"פה הלכנו עם אבא. אסף אותי מהגן. עם נבחני. אמא חיכתה לנו. הכינה שניצלים. הנה אנחנו נכנסים הביתה! ואכלנו. המ המ המ!"

זכרונות של אחרים:
"הייתי בג'ימבורי עם תינוקי. החלפתי לו חיתולי. עשה קקי לפני כן. והוא אכל מבקבוק. הוצאתי לו מהתיק. היה מכסה והורדתי לו."

זכרונות מחיתול בריכה:
"זו המגבת שלי. הייתי עטופה בה. היינו בבריכה.

מה שמת לי על הטוסיק?!"

 

 

הבוקר הזה קיבל 2/10 עד שהגעתי לעבודה והספיק להדרדר משם.

המסקנה המתבקשת: אם את מתעוררת לגורה שנצמדת אליך חזק, וגור מסוג אחר מלקק אותך, והמקום בכרית בדיוק מושלם – אל תצאי מהמיטה.

ונהפוכו

זה כשבת הרגע לשנתיים מתעוררת באמצע הלילה בליל פורים, יוצאת מהמיטה ולפני שאמה המבולבלת מבינה מה קורה היא כבר מעלה על כתפיה את תיקה הקטן ומבקשת את המפתחות של האוטו כדי ללכת לעבודה.

בתיק, כך יתגלה, נארז בבטחה המוצץ בתוך הקופסה שלו, שבכלל נלקחה מהתיק שלי.

(אם תהיתם: ליוויתי אותה לעבודה. שני צעדים מעבר לדלת היא הורידה את התיק וביקשה לחזור לישון.)

עוד סופ"ש הסתיים

לאמא שלי גישה חינוכית שונה משלי. אפשר לומר הפוכה לחלוטין. זה לא מאוד מפריע לי ביומיום, שכן גם בכביש פנוי היא במרחק 3.5 שעות נסיעה עירנית, אבל זה הופך ביקורים אצלה למאוד קשים ומתישים, וכל סופ"ש שכזה מחייב את החפצה שפיות בשבוע נופש ומנוחה כפיצוי. שפיות, כידוע, זה מותרות, לכן אני חוזרת לעבודה וגוררת את עצמי עד לסופ"ש שאחרי, בוכה לבן הזוג שאנחנו לא יוצאים מהבית עד ל-2025.

יצאנו לדרך ביום חמישי אחר הצהריים לאחר עיכובים קלים עם הפנסיון של הכלבלב- אמא שלי מסרבת לארח אותו בביתה, ולכן הוא חוסה תחת אישה נחמדה הדואגת לו בהיעדרנו. בררנו כבישים שטרם נחסמו, נסענו בגשם, סבלנו בשקט והגענו עם ילדה רדומה בידיים בסביבות עשר. הדבר שנכון לעשות עם ילדה רדומה הוא לפנות את דרכה למיטה, כך שתוכל להמשיך את הלילה רגועה ולקום חייכנית וטובת לבב. אך לא כך אמא שלי, שהתגעגעה לנכדתה היחידה שבועות רבים. היא תחטוף את הילדה מזרועותיי, תחבק, תשחק, תשיר שירים, תנסה להאכיל בקציצות בשר, ואז תשקה אותה תה עם עוגיות.

 

"אבל רק נענע, אסור להם תה בגיל הזה."
"בסדר, אז רק נענע."
"אבל אמא, מה שמזגת שם זה תה."
"לא, נו, מהלתי."
מיותר לציין שכל ניסיון התנגדות יזכה בסצינה דרמטית שלא תבייש אף שחקן של שייקספיר (או לחילופין, אף כדורגלן שמשב חולף מהיריב הרץ לידו הסיט בטעות את כנף חולצתו וזרקהו חבוט למדשאה), בה היא תטען שאני בת חצופה וכפוית טובה ושאני מונעת ממנה את נכדתה היחידה שהיא כה התגעגעה אליה וגם ככה אני באה לבקר רק פעם בחצי שנה ואיזה נזק כבר יכול לקרות בתדירות כזאת. כל זה, כמובן, רק נותן לי סיבות לרווח את הביקורים כך שיתאמו לטענותיה, אבל במקום זאת אני נושכת שפתיי, אחרי יום עבודה ונסיעה ארוכה, ומחכה לראות מי תתעייף ראשונה.
הילדה טעונה מעט מהתנומה הקלה במכונית, מושכת עד קצת אחרי חצות. אז סבתה תלך לישון ותותיר אותה מותשת עד עצבנות זרועות הוריה להרדמה. למען הסר ספק- ניסיון הרדמה קודם ללכתה של הסבתא לישון, יסתיים בילדה שקוראת "טבטה! טבטה!" ומנסה לחמוק לסלון. ייתכן קשר ישיר או עקיף לחוסר יכולתה של אותה סבתא אמורה להנמיך מעט את הטלוויזיה, או קריאתה אל נכדתה לבוא אליה.
בבוקר הקטנה תתעורר כהרגלה בשש, ואמא שלה תתגפף איתה עד קרקוש ראשון. הו אז תשחרר אותה, הטיפשה, לרוץ חופשי אל סבתה. היא בטח, כתמיד, תתארגן סביבה לחוצה לעבודה. בקצה האוזן ומתוך ניסיונות לחטוף מעט שינה, אני קולטת שאמא שלי לא לחוצה, ונדמה לי שמחרך הדלת אני יכולה לראות את המתג של הדוד הכבוי. הו או. אמא שלי לקחה חופש כדי לבלות איתנו.
באחת אני יוצאת מהחדר, אך מאוחר מדי. הילדה זה עתה סיימה כוס שוקו, נשנשה לצדה וופל, ועכשיו היא טובלת עוגיות בקפה של סבתא. אני לוקחת את הקטנה להחליף את הפיג'מה, ומנצלת את זה כדי להכניסה איתי לשירותים כדי שנתפנה שתינו ונצחצח שיניים אחרי מתקפת הסוכר.
אני, דרך אגב, אמנם החלפתי את השוקו בקפה בתקופת הצבא מטעמי זמינות, אך עדיין נהנית מהקונספט של לשתות אותו לצד מאפה מתוק מדי בוקר. מבחינת אמא שלי, זה לא רק הרגל סביר, אלא חיוני ולמנוע אותו מהילדה הוא לא פחות מהתעללות. לא היה די בכך, כנראה הייתי מתעלמת, אבל היא רואה לה למטרה להאביס את הילדה במתוק, כי "מגיע לה". הרי היא, בתור בנאדם מבוגר, מתענגת לפעמים על גלידה. אז מדוע שגם הילדה לא תתענג? ואם כך, מדוע לא לפתוח עבורה שלגון, כך סתם בלי הקשר, כדי שתהנה ממנו? כל אמירה בדבר הבעיות התזונתיות של ילדיה תיתקל בעוינות- שכן הילדים שלה כולם מוצלחים, ובכל מקרה כולם מבוגרים דיים כדי לקבל בחירות משל עצמם. כל אמירה בדבר הנטייה האישית שלה לעודף סוכר ומחלות נגררות והערה על הכדורים תיענה בכך שהיא כבר זקנה וזה קורה. אחריות מן הסתם אין לה.
אם נוסיף עוד משפט שניים על האבסת המתוק- במבה מבחינתה זה בריא. חטיפים זו שאיפה, והיא מתגאה בכך באוזניי אחותי שכל פעם שאני הולכת רגע ולא מסתכלת היא מביאה לילדה שוקולד.
נו, מילא. עכשיו הילדה התעוררה, היא צריכה לאכול. כלומר אוכל, לא ממתקים. מיד ישלפו כל הביצים-קוטג'-ירקות אותם היא תנסה לדחוף לילדה לפה למרות חוסר שיתוף פעולה בולט. אחר כך תרשוף לעברי שהבת שלי לא אוכלת כלום, ואיזה מזל שיש לה במבה אחרת היא הייתה גוועת, ובטח בגן היא כל היום בוכה מרעב.
ניסיונות ההאכלה שלה הם עוד מוקד חיכוך אופציונלי, שלמזלי אני מסוגלת להימנע ממנו. בעוד אני מהרגע הראשון איפשרתי לקטנה לאכול מה שהיא רוצה ממה שמונח מולה ואיך שהיא רוצה, היא בעד האכלה בכפית ובתכסיסים. מתחילה לספר לה סיפורים כדי להסיח את דעתה, מצביעה על נקודות אקראיות בחדר בקריאות "איפה חתול?", סתם מקרבת את האוכל לשפתיה החתומות של בתי. למזלי, זה לא עוזר לה בכלל, והילדה הנהדרת הזאת יודעת להיות אמוד החלטית עם חוסר שיתוף הפעולה שלה, ואם היא לא מעוניינת לאכול אין תכסיס שיפיל אותה. אולי אם הכפית הייתה ציצי, אבל לא בדקנו.
בשלב הזה אבא שלה, שמנסה להימנע מאמא שלי ככל האפשר כי אי אפשר לריב איתה ואי אפשר שלא, ניאות לצאת מחדר השינה ולהצטרף אלינו. מרגע שהגיע, כל תנועה שלו תחת התבוננות וכל בחירה חשובה. הישארות בחדר היא עצלנות, מתוך תחושת זכאות ו"את היחידה שקמה איתה בבוקר והוא רק ישן? איזה חיים אוממלים יש לך, ילדה שלי, כל היום את רק עבד של המשפחה הזאת". מרגע שיצא, אם הוא ישחק קרוב מדי לבת שלו, אז הוא נדחף ואיזה קרצייה ושייתן לנו אוויר ו"אבל אני רציתי ליהנות עם הנכדה והבת שלי, אז בסדר, הבאת אותו, אבל שישחרר טיפה". אם הוא יישב רחוק וייתן לה לשחק לבד אז הוא אפאתי ומזמניח ובטח גם בבית ככה ואיזו מסכנה היא בימים שהוא אוסף אותה מהגן בטח לא מדברים איתה עד הערב.
אני רוצה לציין שאני מקפידה מאוד, וכל הערה כלפי בן הזוג מגיעה אך ורק לאזניי. זאת אחרי איום מפורש שלו תגרום לו להרגיש כמו פחות מבנה האובד אנחנו נפסיק לבקר, ושאם הילדה תשמע מילה רעה על אביה זה יהיה המפגש האחרון ביניהן. אמי כמובן לקחה זאת מילולית ואכן משתדלת לתת לו להרגיש כמו בן אובד, כלומר לחסוך ממנו את זכויות היתר של האורח ועוברת ישר להצקות.
מערכת החיסון של בן הזוג עשתה עמו חסד, ולאחר יציאה קצרצרה לבדיקת משהו ברכב, הוא גילה כי הוא בעצם חולה אנושות ולא מסוגל לסור ממיטתו. כך הוא יישאר עד שנלך, ולמעשה עוד יומיים לאחר מכן.
אנחנו רק בשישי בבוקר, למי שתוהה עוד כמה אפשר לסבול. אמא שלי הבטיחה לקטנה טיול, וזאת בקריאות "כן! לטייל לנדנד" נחגרה במכונית ויצאה לסיבוב לקניית פיצוחים, במהלכו אפילו לא יצאה מהכסא, ומיד שבה הבייתה. כדי לפצות על עוגמת הנפש לקחתי אותה בעצמי על אף בקשת ה"תשאירי לי אותה", וכדי להראות שהצרות לא נגמרות בבית, פגש אותנו גבר מבוגר שלא הבין למה אני לא מרשה לו ללטף את הבת שלי, כי הרי "אני לא יכול להתאפק, איזו בובה. ראיתי אותה מהמכונית והייתי חייב לעצור פה".
נדלג קצת קדימה: הילדה דילגה על שנ"צ ועדיין משכה את ארוחת הערב. כשהנחתי אותה במיטה היא נרדמה ברגע שפגשה את הכרית. מה עושה עייפות מצטברת עוד מליל קודם לידלונת שמערכת השינה שלה עוד לא סיימה להתפתח? באותו לילה יצא לנו לגלות- ביעותי לילה. זוועה בה הילדה הקטנה והנהדרת שלי בוכה ואין לי איך לעזור לה, כי היא עדיין ישנה לחלוטין. זוכרת את כל מה שקראתי ואת כל העצות לא להעיר, אני מחבקת אותה בדממה ומחכה לסוף ההתקף, שיהיה רק הראשון והקצר יותר מבין השניים באותו הלילה.
אמא שלי, שהיא אדם רגוע ושקול מטבעה, הגיבה בקריאות "מה קרה לה?!" ו"תני לי אותה!" ו"למה את לא מוציאה אותה לראות אם קרה לה משהו?", תוך העלאת שלל אפשרויות לסיבים כרוכים, עכבישים עוקצים, קוקיות בשיער ומה לא. הסברתי ברוגע שהבכי לא היה מכאב, אלא מתוך סיוט, וזה בסדר ואין סיבה להוציא אותה מהמיטה. זה לא מנע ממנה לפסוע הלוך ושוב בעצבים ולמרר על הנכדה האומללה שלה.
העובדה שזה קרה שוב לא עזרה, והעובדה שיתושה תועה מצאה אותה בלילה ועקצה אותה בפנים, הפכה את כל הסיפור ל"רואה שהיא לא בכתה סתם?! ואפילו לא ניסיתי להרגיע אותה! אמרתי לך להסתכל לראות שאין שום דבר. אין, צריך להתקשר לרווחה ולקחת מכם את הילדה, לא אכפת לכם ממנה!".
שאר השבת עברה יחסית בנחת, כשאני חורקת שיניים עד כדי שחיקה, אבל לא נגררת לוויכוחים. כמעט. אני חושבת שהקטנה אפילו אכלה יותר פירות משוקולד. הואיל ובן הזוג עדיין חולה, העמסתי את הכל למכונית בעצמי- ומאמא שלי תמיד חוזרים עם הרבה יותר ממה שהגעת איתו, החל מאוכל מבושל, שזה מבורך, וכלה בביסקווטים, כי כנראה שהסופרים בירושלים לא טובים מספיק- ונהגתי חזרה בעוד הגורונת המותשת נרדמת מאחורה.
באחד הפיתולים בכביש החשוך, דרסתי ארנב. הוא פשוט קפץ אל הכביש, לא הפסקתי לעצור, אבל כן לחרוט במוחי את התמונה שלו, האזניים שלו עומדות והוא כולו הוד של חיית בר שטרם בויתה. שנאמר- שבוע טוב.

 

חופשת מחלה

אני חולה. כמה אני חולה? מספיק כדי להודות בזה ולהישאר בבית, שזו כנראה דרגת החולי הגבוהה ביותר בעולם המערבי. אתמול, למשל, מזה שעבדתי ניתן לפסוק כי כנראה הייתי חולה פחות, זאת למרות שבמוצאי שבת הצלחתי לגרד אולי שעת שינה אחת מבין כל השיעולים. כנראה חולה מאוד.

אז אני ביום מחלה, אבל אל תחשבוני לחסרת אחריות. הו, לא. יום המחלה הזה נלקח במועדו בדיוק לפני פעילות חשובה בעבודה בה אצטרך לקחת חלק, כך שבינתיים אני לא מפסידה שום דבר דחוף ואוכל להחלים בזמן.

הלהחלים. איך עושים זאת? לרופאה שלי, הנהדרת, יש תור רק מחר, ובינתיים הרוקח לא מוכן לתת לי אף פתרון מותר בהנקה- ולכי תתעקשי על דקויות, כמו שלא אכפת לך מייבוש חלב, בעיקר שלא יהיה מעבר חומרים.

אז בינתיים פתחתי בית מרקחת טבעי שלא היה מבייש אף כוהנת של האלה. חלטתי עשבים מן הגינה, העמדתי קדירות של שיקויי אגסים, אספתי את דמם הניגר של בצל ושום בדבש, ליקקתי את עינו הפתוחה של שורש הג'ינג'ר, לגמתי דמעותיו של לימון.

אחרי כל זה, אני הולכת עכשיו לישון/לנוח מול "זרה". או שאחלים, או שאתעורר במעגל פיות בסקוטלנד.

"הפמיניזם הרס לי"

מתלוננת בשולחן האוכל קולגה מהעבודה. "מבחינתי, הייתי שמחה לשבת בבית, לא לעבוד ולטפל בילדים. ואני עוד בת מזל עם עבודה שאני אוהבת. אבל אחרי שנשים יצאו לעבוד, המחירים עלו וכבר אי-אפשר לחיות ממשכורת אחת. סבתא שלי לא הייתה צריכה לעבוד." היא מסכמת.

אבל את יכולה לחיות ממשכורת אחת כמו סבתא שלך, אני עונה לה. תחשבי שאין לך הוצאות על גנים, כי הילדים בבית. גם חוסך הוצאות רכב, כי אין פיזורים. אין הוצאות על אוכל בחוץ, כי את מבשלת. אין הוצאות על בגדים, כי את מטליאה חורים ומתקנת גזרות. כנראה שבימינו זה לא אטרקטיבי להציע שירותי כביסה מהבית, אבל אם המשכורת סבירה כנראה שתסתדרי.

היא כועסת על ההשוואה.

בשיחה אחרת, מישהו טוען משהו על מודרניזציה ועל אושר, ופולט השוואה לציידים-לקטים. אחר בשולחן, מזהה במיומנות את האידיאליזציה מבית נח-הררי, ומבקש להימנע מהשוואה לתקופות בהן תוחלת החיים הייתה ארבעים שנה.

"אנשים חיו עד גיל שמונים!", הראשון מתעקש. "פשוט הייתה תמותת ילדים גבוהה".

כן, אני מנסה להבין. אז יכולת להיות היחיד מבין אחייך שעבר את גיל עשר, עד גיל שלושים לקבור חמישה ילדים ובלידה האחרונה גם את אשתך, אבל אתה חי באושר עד גיל שמונים.

אנחנו חיים בתקופה נהדרת בהיסטוריה.