"הפמיניזם הרס לי"

מתלוננת בשולחן האוכל קולגה מהעבודה. "מבחינתי, הייתי שמחה לשבת בבית, לא לעבוד ולטפל בילדים. ואני עוד בת מזל עם עבודה שאני אוהבת. אבל אחרי שנשים יצאו לעבוד, המחירים עלו וכבר אי-אפשר לחיות ממשכורת אחת. סבתא שלי לא הייתה צריכה לעבוד." היא מסכמת.

אבל את יכולה לחיות ממשכורת אחת כמו סבתא שלך, אני עונה לה. תחשבי שאין לך הוצאות על גנים, כי הילדים בבית. גם חוסך הוצאות רכב, כי אין פיזורים. אין הוצאות על אוכל בחוץ, כי את מבשלת. אין הוצאות על בגדים, כי את מטליאה חורים ומתקנת גזרות. כנראה שבימינו זה לא אטרקטיבי להציע שירותי כביסה מהבית, אבל אם המשכורת סבירה כנראה שתסתדרי.

היא כועסת על ההשוואה.

בשיחה אחרת, מישהו טוען משהו על מודרניזציה ועל אושר, ופולט השוואה לציידים-לקטים. אחר בשולחן, מזהה במיומנות את האידיאליזציה מבית נח-הררי, ומבקש להימנע מהשוואה לתקופות בהן תוחלת החיים הייתה ארבעים שנה.

"אנשים חיו עד גיל שמונים!", הראשון מתעקש. "פשוט הייתה תמותת ילדים גבוהה".

כן, אני מנסה להבין. אז יכולת להיות היחיד מבין אחייך שעבר את גיל עשר, עד גיל שלושים לקבור חמישה ילדים ובלידה האחרונה גם את אשתך, אבל אתה חי באושר עד גיל שמונים.

אנחנו חיים בתקופה נהדרת בהיסטוריה.

מודעות פרסומת

חופשה משפחתית

היה זה יום שבת סטנדרטי. התארחנו אצל חמי וחמותי, הילדה שנצה ובמקום להצטרף אליה, הבאתי לבן הזוג את המחשב הנייד שלו לסלון והודעתי שאנחנו מזמינים חופשה לחגים. וכך היה. התזה שלי עוד שופצה ותוקנה, המבחן עוד היה באופק, שנינו עבדנו וכך תכנון הטיול עצמו נדחה, אבל כרטיסי טיסה היו.

כאן כבר התחילו הטעויות שלנו:

א. תאריכים. בחרנו לטוס לעשרה ימים החל שמתחילים קצת לפני ראש השנה. מבחינת ההסתגלות של שיפו, פירוש הדבר היה להכיר את הגן לשלושה ימים, לעזוב אותו לכמעט שבועיים, לחזור לתת לו כיף ושוב להיפרד לכיפור. מבחינת נתב"ג פירוש הדבר היה לערוך בידוק ביטחוני יחד עם רבבות אנשים הדחוסים בחלל סגור ולא ממוזג דיו בין סרטי סימון תורים המטווים מבוך פתלתל המשתנה תדיר.
אמנם החלילן מהמלין שהביאו לפזר אבקת פיות אכן משך את תשומת לב הקטנה לפרק זמן קצרצר, אבל רוב הזמן היה צריך להעסיק אותה בדרך אחרת – ריצות מפה לשם, מתחת לסרטים ודרכם, הפסקות פיפי, מירוצי מזוודות – ולוודא לחזור בזמן בצמתים קריטיים של תשאול.
הפירות שהבנאו כבר נגמרו וארוחת הערב שחיכתה לנו מצידו השני של התור לא נראתה, והנה כבר הגיעה שעת הבורדינג ועברה. חיש מהר אצנו טסנו לגלות ש… הטיסה, כמובן, מתעכבת. אז הלכנו להאביס תינוקת אחת בסושי צמחוני, שהוא הוא הפינגר פוד המושלם.

ב. בחרנו טיסה הלוך וחזור מערים שונות, המרוחקות זו מזו כיום נסיעה. כלומר, כפינו על הטיול, אם רוצים להימנע מנסיעות דרמטיות מדי, להפוך לרואד-טריפ. שונה מאוד מטיולי הכוכב המומלצים בגיל הזה.

ג. הזמנו טיסה באלעל.
הו.
במהלך ההזמנה מהאתר של אלעל לא הייתה אינדיקציה לכך, אבל באישורים שקיבלנו לפתע ראינו כי הטיסה היא של סאנדור, חברת הבת. דוגמאות למשפחות כמו אלעל וסאנדור נלעגות תדיר בקומדיות, כשמופיעה דמות האמא הלא מתפקדת שמוזגת בירה לדגני הבוקר כשהיא חובטת את בנה הלא-יוצלח החוצה לבית הספר שם הוא נכשל תדיר והיא מנערת ראשה באכזבה מזה שאפילו את שמו הוא מתקשה לכתוב.
בכל אופן, הטיסה איחרה משמעותית, מה שהפך את שעת הערב הנוחה שבחרנו לשעת לילה פחות אידיאלית, וכן בוצעה על ידי חברה אחרת. בהיותה של הטיסה טיסת לואו-קוסט מהגדרת החברה – זאת על אף שכאמור לא הייתה אינדיקציה כזו ברכישה ובטח שלא רמז במחיר – לא כללה ולו נשנוש.
להשוואה, בחזור עשינו קונקשן בטורקיה ובשתי הטיסות הקצרצרות הוגשה ארוחה מלאה.

הגענו. מונית מהשדה לדירה. דירה מאובזרת בשלמות שיכולתי בקלות גם לגור בה ולא רק להתארח- הצלחה ראשונה.
היום הראשון של הטיול היה מושלם, בעיקר כי ההמלצות היחידות לעיר אליה הגענו היו לטיולים מחוצה לה, אז לא התיימרנו להספיק דבר. טיילנו קצת במרכז העתיק ואת שאר הזמן העברנו בריצה בפארק, קפיצה למזרקות ותצפות ביישני על ילדים בגן השעשועים. אושר. זו, בלי ספק, ההמלצה העיקרית שיש לי לטיול עם ילדים- מינימום תכניות ומקסימום ריצה.

על אף היותה בלתי-רלוונטית לתיירים, האופי של הרחובות, האנשים בבית הקפה, פרסומי ההופעות ואפילו גן השעשועים – כולם רמזו שיש לה קסם להציע לתושביה. כמעט בדקתי אם יש שם במקרה אוניברסיטה עם תכנית דוקטורט בתחום שלי.

התגלגלנו לטעות הרביעית, סוכנות השכרת הרכב:
ד. לשכור דרך אתר מתווך ולא דרך החברה עצמה. היו פערים בהגדרות של הביטוח, היו טעויות בהזמנה. לא שזה היה קריטי, כי הסוכנות הייתה כנראה כישלון גם בלעדיהם. היינו שם שעות. שעות. לא יודעת איך לצלם רישיונות ולתת לנו מפתח זה תהליך שלוקח שעות, אבל כך היה. זה היה מעצבן ומרגיז ונאלצנו גם להעסיק פעוטה משועממת, וגם להתווכח. בנוסף, הפעוטה האמורה החליטה שהיא לא מרוצה מהפחתת הקשב המופנה אליה ועשתה פשוט פיפי על רצפת המשרד. פעמיים. בפעם השנייה, היינו צריכים ללכת סופסוף אל האוטו והחצופים שעיכבו אותנו שם עד כה העזו להאיץ בי, אז השארתי שם את השלולית.

ה. ארזנו לא טוב את כסא הבטיחות. הבאנו איתנו כסא שנמסר לנו עבור הנסיעה והיה אמור להישאר שם. שכחנו לרכוס אותו כמו שצריך טרם הטיסה, וחלק אחד של תופסן הרצועה אבד והשאיר אותו נטול שימוש. הואיל ובכל מקרה הזמנו אוטו עם כסא בטיחות, פשוט ביקשנו מהחברה אחד. לא היה להם. למרות שהזמנו, וציינו את גיל הילדה, מה שהם שלפו מהחסן המטונף שלהם היו בוסטרים וסלקל, האחרון לא בא אפילו עם התפס לחגורת הבטיחות הנדרש לשימוש תקין (שמובן שהיה לי איתי בתיק, אבל אני פסיכית וזה לא סביר לצפות לזה מאנשים).
הטיול, כאמור, מרובה נסיעות. חיפוש מהיר של הסלקל הראה שהוא עומד בתקנים הבסיסיים ועדיין טוב למשקל ולגובה שלה, לפחות לאותו שבוע. אני הצעתי שניסע לחנות הקרובה ונקנה לה כסא, אבל בן הזוג לא ראה את הצורך ולבסוף נשארנו עם הסלקל הזה לשארית הטיול. אמנם נגמר בשלום והיא ישנה בו כמו חתלתול בסלסלה, אבל לא ממליצה, לא יקרה להבא, תביאו כסא סביר ואל תסמכו על חברות השכרה כושלות.

וכאן, סופסוף, התחיל הטיול האמיתי. אותו אחר הצהריים כבר מצאנו את עצמנו בעיירה כל כך ציורית שהיו להם סנוניות במקום יונים. מפלים פכפכו לידנו, בתי עץ נבנו כהרחבה לטחנות הקמח הישנות ומרבצי דשא הוריקו על גדת הנהר. אלוהים, אמרתי, שבוע נישאר פה. אבל הזמנו את החדר רק ליומיים ותפסו אותו כבר מיד אחרינו.

למחרת שיפו הלכה לראות את המפל הראשון בחייה, ואפילו בת שנה ועוד-לא-חצי שרק לפני דקה עוד הייתה תינוקת עצרה והתפעלה מהוד יופיו של הטבע. מזג האוויר שיטף פעולה נפלא והגשם החזוי שהיה אמור להעיב על תוכניותינו התחיל בדיוק כשסיימנו את הטיול, והסתיים בדיוק כשיצאנו מהאוטו וצעדנו חזרה לדרכנו.
המשך הטיול היה קסום, וכלל, בין היתר: טיולים בטבע, רחצה בים, שיטוטים בסמטאות, ביקורים בארמונות ומצודות, טיפוס במגדלים, הליכה על חומות והפלגות.

לשם השלמות לאחר רשימת הטעויות, הנה כמה דברים שעזרו להפוך את הטיול הזה לקסום:
– לזכור שעם ילדים, זה טיול ולא חופשה. זה כיף, זה חוויתי, זה מרענן, אבל זו לא מנוחה עצלה. להיפך, אתם עלולים להזדקק לכזאת כשתחזרו.
– בחירת העגלה. שיפו אמנם הולכת, אבל לא שעות. הבאנו את העגלה שלה, מה שהקל עליה כי לפחות זה היה מוכר. מכיוון שזה לא סתם טיולון לטיסה, היא הייתה גדולה מספיק כדי שתישן בה בנחת, הגלגלים היו רחבים מספיק כדי להתמודד טוב בטיולים במסלולים לא סלולים, ובכל זאת היא קלה דיה כדי להרים אותה במדרגות מפעם לפעם כשיש כאלו.
– מנשא. למרות העגלה, מנשא זה החיים עצמם, אחד נוח שאפשר לארוז את הפעוטה בו על הגב שווה זהב.
– תכניות גמישות. לא היה שום דבר שהרגשנו שאנחנו חייבים לעשות, אז לא התבאסנו אם לא הספקנו או כי זה לא התאים עם השיפופ.
– טבילה יומית באיזשהו מאגר מים- ים, נהר, בריכה. אפילו רק לקפיצת רענון. התובנה העיקרית שהפקתי לחיים היא שהיכולת לשכשך רגליים במים בערבו של יום היא הקצפת על ערמת התותים של החיים. לא הצלחתי ליישם זאת מאז שחזרנו לירושלים, אבל בלי ספק אני צריכה להבין איך גורמים לזה לקרות.
– מעבורת. ברגע שיכולנו ויתרנו על המכונית והמשכנו הלאה על המים. זו דרך מופלאה להתנייד ממקום למקום, בלי הצורך לנהוג ולהיות קשורים, בלי הצפיפות של אוטובוס, רק מרחבי ריצה לפעוטות, אוויר צח ונוף מדהים.
– לצאת לטייל עם השיפופ הנפלאה ביותר בתבל, כמובן.

הסעיף האחרון הוא העיקרי וזה שאיפשר את הטיול. לא היה קל לה. אנשים דיברו בשפה לא מובנת סביבה. היא ישנה במקומות שונים ולא מוכרים. היא טיילה הרבה והוצפה בגירויים. זה התבטא בכך שהיא התקשתה להירדם והיה לה קשה כשאחד מאיתנו יצא מתחום ראייתה. למרות זאת, היא הייתה רוב הזמן נהדרת, מצאה כמעט תמיד במה לשחק ואיפה להתרוצץ, אכלה מה שהוגש לה, טיילה במסלולים, האכילה ברווזים, שחתה בהנאה, הקסימה את סביבותיה. רק יומיים לקראת הסוף באמת הרגשנו שנמאס לה, ועדיין היא הייתה מקסימה.

כמובן, מי ששמע או קרא אותי מדברת עליה ודאי חושד שמה צריך לקחת את מילותיי בעירבון מוגבל, כי הרי ברור שאני מאוהבת בה ותמיד היא נהדרת בעיניי. הרי אם גם כשהיא מתעוררת כל שעה בלילה אני משבחת את היעילות האבולוציונית שלה וכשהיא מעירה אותי על ידי פקיחת עפעפיי בכח אני מהללת את היוזמה והאסרטיביות, לבטח איני כשירה לעדות.
אך לא כך הפעם. כי אפילו אביה, שרואה בקריאות "קקי!" בחמש בבוקר כדרך לראות את הזריחה מהצד הלא נכוןף מבלי להעריך את מודעות הגוף המרשימה, אף הוא הסכים שהיה כיף לטייל איתה. אם כי משום מה הוא עדיין חושב שראוי להפקיד אותה אצל הסבים למען חופשה זוגית. לא ברור מה לא בסדר איתו.

בוקר

איחרתי הבוקר לעבודה.

ביקשתי מהן הזוג להעיר אותי כשהוא קם, אולם הוא העדיף לחכות עד שכבר עמד לצאת. "הנקת כשהשעון צלצל, הייתי בטוח ששמעת אותו", היה הטיעון בו דבק, שהדבר היחיד שיש לי לומר לזכותו הוא השיפור לעומת "ישנתן כל כך יפה ביחד" בו בחר בפעם הקודמת.

הבעיה בעיכוב בהשכמה היא שהוא מתגלגל. ההתארגנות מתארכת כשאת גם מצילה את הבית מפעילת טרור שהוציאה לך את קופסת האוכל מהתיק ומשחקת כעת עם האורז. אחר כך הנסיעה תהיה בשעה שהכביש כבר עמוס, החניות הקרובות למקום העבודה תיתפסנה וכך העיכוב נגרר לאיחור משמעותי.

מה עוד קרה?

הקטנה התעוררה כשהייתי במטבח ובמקום לבכות בעלבון על כך שגילתה שהיא לבדה, פשוט קראה "אמא" בקול קטן וחצי מנומנם. כשהגעתי אליה היא בקושי פקחה עיניים, אולם מיד כשניגשתי היא זרקה את המוצץ הצידה והתחילה להתגלגל ולחייך. היא התעקשה להתארגן לבד, החל מלפשוט את הפיג'מה, דרך להוריד את החיתול ולהתיישב על הסיר, וכלה בלנגב את עצמה ולשפוך אותו. גם בהתלבשות ירדתי לדרגת מסייעת, כשהכל בזהירות ותוך מתן דגש על הישגיה שלה, שכן מה שנתפש כפלישה לתחום סמכויותיה נענה בקריאת "לא, שיפקה!" נחרצת.

היא שעשעה אותי בעודי מתלבשת, עושה פרצופים בעודה עוטה חולצה שלי כשכמייה על ראשה וכתפיה. אחר כך התרוצצה להחביא לי את הנעליים והביאה לי אחרות במקומן, מקפידה לשמור על חיוך שובבי. היא ליטפה את הכלב ונתנה לו ללקק את כפות רגליה, לשביעות הרצון של שניהם, ואז נפרדה ממנו בחיבוק.

היא רצה לתוך הגן ישר למשחקים ולילדים שהיא אוהבת.

אמא שלי הייתה אומרת "כל עכבה לטובה".

כדי להשלים בוקר מושלם, בעבודה התחילו להביא וופל לימון.

*הורדתי אפליקציית וורדפרס לטלפון, כי למחשב שלי אני לא מגיעה אף פעם, אז אולי אעדכן יותר עדכונים קצרים. נראה.

שלמות

שיפו היום בגן.
מוזר לי לכתוב את זה. מעולם לא הבנתי למה שולחים ילדים לגן בימי שישי, אם ההורים ממילא לא עובדים, אבל בבוקר היא התעוררה, ראתה את ה"תיק!" ומיד נזכרה שעם התיק הולכים ל"גן! גן! תות!". תות זו הסייעת.
אז בן הזוג לקח אותה לגן ועד שחזר כבר הייתה האמבטיה מצוחצחת, מכונה אחת הייתה בכביסה ובדיוק ניגשתי למטבח. איזה הספק מדהים יש כשלא צריך להסביר לפעוטה סקרנית מה עושים, או להרחיק אותה מחומרי ניקוי, או לתת לה להוסיף אבקה למכונה 10 מ"ל כל פעם, כי מיד אחרי שתצליח תדרוש "עוד!".

כל המילים שלה כמעט מסתיימות בסימן קריאה מתוק כזה. "עוד" דווקא יותר מגוונת. היא מתחילה בסימן קריאה, ואם היא נענית בשלילה היא עוברת לסימן שאלה ואז עונה לעצמה בנקודה פסקנית.

חברה אתמול שאלה אותי למה אני מרגישה שזו הייתה החלטה טובה להביא ילדה לעולם, כחלק משיחה במטרה לעזור לה לברר לעצמה את אי הרצון להביא ילדים. לא יכולתי להעביר לה את גל האהבה ששוטף אותך כשאת מחבקת לחיקך תינוקת ערומה ושברירית שהיא שלך. או את הרטט כשהיא מחייכת אליך לראשונה.
אבל חוץ מרגשות, יש גם סוג אחר של התפעלות, או יותר אינטלקטואלית, מלהיות חלק מתהליך למידה של תינוק. לחוות את ההתפתחות שלה, לכוון אותה, להיות חלק מהתהליך, ללמד וללמוד. לראות איך הידיים שפעם נשלחו לכיוון כללי של חפץ בלי לפגוע היום נשלחות לתפוס צעצוע ממאחורי הגב. איך גבב צלילים הופך להברות ואז למילים שמאחוריהן כוונה ברורה. להרגיש את ההתלהבות שלה מחוויות חדשות, את ההתרגשות האמיתית מחגיגות חושיות שגורמת לה לרקוד כשהאוכל טעים. לחוות דרכה את כל החוויות הראשונות ואת הפליאה האמיתית מהעולם הזה זו זכות גדולה.

חוץ מזה, הוספתי. זה קל כשיש לך את הילדה הנפלאה בעולם. זו, אגב, לא אמירה רגשנית אלא תובנה של בן הזוג ושלי אחרי תצפיות ממושכות על ילדים אחרים, חלקם מוצלחים למדי. פשוט יש לנו ילדה מושלמת. היא מתקשרת את הרצונות שלה נהדר, היא משחקת יפה עצמאית ואיתנו, היא אוהבת אנשים חדשים, היא משתפת פעולה בצורה יוצאת דופן גם עם הורים שגוררים אותה לטיולים במקומות זרים ומחליפים לה מיטה כל יומיים. קסם.
לפעמים אנחנו מתבאסים עבור הורים אחרים שהם נאלצים לגדל ילדים שאינם שיפו, לאהוב אותם למרות הפגמים ועוד לחיות באשלייה שהם ילדים מושלמים. מה שהם לא, כי הם לא שיפו, שהיא כן ילדה מושלמת.
רואים שהתאהבתי?

אני חושבת שזה די הכרחי להיות מאוהב לחלוטין בילד שלך, ובאמת מנסה להבין איך אפשר לשרוד את זה כשלא. היא חייבת להיות מושלמת, אחרת כל הדברים המרגיזים היו מציפים, אבל מכיוון שבסך הכל היא מושלמת, הם זניחים לגמרי.
הכי חשוב למצוא לכל דבר מעיק את ההסבר ללמה זה הופך אותה למושלמת.
זורקת את האוכל ומסרבת לכל מה שאת מציעה? כי יש לה אופי וחשיבה עצמאית.
מתעוררת מלא בלילה? זה כי היא עילוי אבולוציוני שמגנה על עצמה. אז מה אם בעולמנו מחוץ לסוואנה זו יכולת שתועיל בעיקר אם את הומלסית שלא רוצה שיגנבו לה את הקרטון.

כפי שאפשר להבין מהמשפט הראשון, הפוסט הזה התחיל אתמול, ופשוט מאז שחזרה מהגן ועד שנרדמה כעת לא היה זמן להמשיך אותו. לא שאני זוכרת מה רציתי לכתוב. לא שאני זוכרת איך כותבים.

בכלל תכננתי לכתוב פוסט טיול, כי ממילא הבטחתי לחברה מסמך עם מלוא הטעויות שעשינו כשלקחנו פעוטה לחו"ל, כדי שתוכל להימנע מהן. לחברה, אגב, יש תינוק שיכול היה להיות משלם כמו שיפו, אבל נשמתו בחרה להתאכלס בגוף זכרי ושום יצור שהתחיל את חייו בלהשתין להורים שלו בעיניים לא יזכה ממני לתואר הזה.
אולי פוסט סיפור, עם תוצרי סדנת הכתיבה בה השתפתי.
או סתם פוסט התפעלות והודיה, כי כאמור יש לי ילדה מושלמת וראוי שאפטפט עליה ועל כישרונותיה הרבים בכל הזדמנות, כדי שבדמיונם של כל הקוראים תיחקק דמותה של פעוטה השרה לעצמה ומענטזת מול המראה.

אבל אולי בפעם אחרת. בינתיים, אפרד עם משחק המילים הראשון של שיפו:
היא לקחה את גומיית השיער שלה (ידועה גם בתור קוקיה, או במילותיה שלה "קוקו"), הסתירה איתה את פניה וקראה- נו, ניחשתם?- קוקו!

שיהיה לכם שבוע מושלם כמו הרגע הזה.

לשיפו יש מחברת בה אני כותבת לה מדי פעם על דברים שעשתה או שעשינו, על רגשות והתרגשות וחידושים. כשזמן מה לא יוצא לי לכתוב, מיד זה מובחן, כי בפעם הבאה במקום להתמקד ברגע – בתלתלים שלה המונחים על הכרית לצדי, בצחוק שלה לאחר שלקחה את הזנב של הכלב, הכניסה לו לפה והוא החל להסתובב – במקום באלו העמוד יתמלא רשימות שלה עדכוני מה היה בזמן הזה. זה מצער כי היא לא תדע שכשאמא שלה עברה לירושלים היא התפעלה מדי בוקר כשנסעה באוטובוס דרך אילו נופים היא עוברת, אבל כשהיא רואה אותה מחייכת זה לא רק מפעים כל פעם, אלא מפעים כל פעם כמו הפעם הראשונה בה אי-פעם נדהמת למראה כלשהו, אלא תדע שהיא התחילה ללכת, ולמדה להתגלש לבד, ושהיא מביאה בעצמה את הסיר מהמקלחת ובוחרת ספר כדי להתיישב עליו.
שאלו אמנם הישגים ראויים לציון, אבל בכלל לא מעבירים את האיכויות שלה כילדה שעשויה מקרני שמש וצחוק.

כשנכנסתי עכשיו, הופתעתי לראות כמה זמן חלף מאז העדכון האחרון. גם פה, הנטייה היא היא לעדכן: היה חורף, בא אביב, קצת אחרי פסח חגגנו שנה לבנדיטית, מה שנראה ממש מזמן, כי היא הייתה פיצית בתמונות מיום ההולדת וכיום היא ענקית. התחלתי לעבוד, הגשתי את התזה, נבחנתי עליה, הגשתי מאמר.

זה שהתזה הזאת עלתה לי בבריאות הנפשית, זה ידוע. לפני הבחינה, נפגשתי עם המנחה שלי לסכם. רציתי להתנצל, כי למרות שלקראת הסוף הוא עורר בי מיאוס, לא הייתה זו אשמתו, הבנתי, אלא נבע מהבעייתיות שלי שהעיבה על השנה האחרונה. רציתי להותיר דף נקי, וחשבתי שלהודות בפגמים שלי- קודם כל מול עצמי, בצורה קצת יותר מפורטת- יעזור לי לא לשחזר את המקרה. ידעתי מה לומר ואיך, אך ברגע האמת, למרות שהמנחה שלי באמת אדם חביב ולא מאיים, התברר כי אני לחוצה מהמעמד.
הגילוי היה מפתיע. התחלתי לשחק בדבר מה שמצאתי על השולחן, מעין חלקיקי פלסטיק אלסטיים מעט ושקופים למחצה. תוך כדי משחק הבנתי בזעזוז שמדובר בגזירי ציפורניים. דיברנו, עמדתי לפתוח ב"רציתי לומר ש" ומצאתי את הקול שלי רועד. הרגשתי שהאדמתי. הנה, פתאום, אני בוכה. מובן שהמשך הדברים לא היה כמתוכנן גם כן. במקביל למה שהגוף שלי הראה, יכולתי לחשוב ראציונלית שזה מגוחך ואיך מפסיקים את התגובה המיותרת הזאת, אבל הגוף בשלו. מה הוא יודע.

המשקל שהוסר מעל כתפיי היה לא יאומן. זהו, בלי רגשות אשם. הזמן הפנוי שלי הפך פנוי באמת, בלי נסיונות להכניס עריכות פה, לתקן איזה גרף שם, לשנות פונטים. כל אחד מהאיורים למאמר עבר לפחות 10 איטרציות, בהן הרגשתי כמו אותם מעצבים גרפיים המתלוננים בclients from hell על הלקוח – במקרה שלי, המנחה – שרוצה את זה ככה ואז אחרת, גדול ואז קטן, בצבעים האלו ועם לוגו כזה, ובעצם בפעם הראשונה זה היה טוב ולמה הרסת. כל תיקון כזה נגרר ונגרר, כי בין עבודה למשפחה לצרכים בסיסיים למי יש זמן להתעסקויות קטנוניות שאת לא רוצה, אבל מרגישה מחויבת להן.

דווקא הלימוד לבחינה היה במפתיע מהנה. אמנם בבחינה עצמה שכחתי אפילו את שמי ותפקדתי מזעזע, מה שמפתיע נוכח יכולתי לצאת מהממת בראיונות, אבל הלימוד, שכלל לחזור על החומר שאי-פעם למדתי מהתואר הראשון ועד עכשיו, הזכיר לי למה בעצם אני אוהבת את התחום והשנה האחרונה הזאת על מאבקיה לא מייצגת בכלל.

אתמול לקראת ערב טיילנו לנו באחד המסלולים הנעימים באיזור. השמש האדימה על ההרים וגווני הירוק היו עזים כנגדה. רוח קלילה הנעימה את הליכתנו. שיפו החזיקה לי את האצבע כשהלכה לצדי, אבא שלה דחף את העגלה מימינה והכלב שלנו התרוצץ בינינו. אושר.

זמנית

אחרי הבלאגן עם המטפלת הקודמת והתקופה שהייתי בבית, מצאנו מטפלת חדשה-ישנה, ששיפקה הכירה כשהייתה עוד ניובית ובטח לא זוכרת, אבל חזרה מחופשת לידה ובאה לנו בול. אלא שבתקופה בה הייתי איתה בבית, היה לנו ממש כיף.
לא תמיד- בימים בהם חשבתי שאצליח לעבוד היה זוועה. הייתי כותבת בעמידה כשהיא במנשא, הייתי מותשת ממנה ורק מחפשת זמן בו אוכל להתפנות ממנה ולהתרכז קצת לבד. אולם כשהפנמתי שלא עובדים עם תינוקת, מצאנו מלא פעילויות כיפיות ונהננו מאוד. בעיקר, היא התעקשה ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולהוציא ממני עוד ועוד קריאות התפעלות.
לכן, כשנמצאה המטפלת, לא ששתי לוותר על זה, והודעתי לה שאנחנו צריכות אותה רק לשלושה ימים בשבוע, אם זה יתאפשר. ממש במקרה, נמצאה התינוקת שתשלים את היומיים החסרים.

המנחה שלי התעדכן, והודיע כי, למען ההגינות כלפי שאר הסטודנטים, יוריד לי את המלגה בהתאם ל-60% משוויה. לכאורה, זה מהלך ממש לגיטימי ומתבקש. בפועל, בניגוד לסטודנטים האחרים, אין לי עיסוקים אחרים בימי העבודה שלי. אני לא עושה קורסים, לא צופה בסרטוני יוטיוב, לא לוקחת הפסקות קפה, לאנכנסת לפייסבוק, לא מורחת את הזמן. פעמים רבות אפילו ויתרתי על ארוחת צהריים כדי להמשיך לעבוד. בנוסף, מכיוון שמדובר בתזה שלי שאני רוצה להגיש, הייתי עובדת גם מהבית, כותבת בלילות עם הפסקות להנקה, מריצה סימולציות בסופי שבוע.
אך ממילא שקלתי לבקש ממנו שיפסיק לי את המלגה לגמרי כדי שלא ארגיש אשמה על הזמן שנמרח לי, כך שקיבלתי זאת בהבנה והקלה מסוימת.
אלא שאז הוא הזכיר לי, כשרצה לקבוע איתי פגישה וניסה להיזכר באילו ימים אני נמצאת, שמצופה ממני להיות במשרד כל היום בימים בהם אני עובדת (הוא קרא לזה משרד, לא אני). זהו. הפכתי לעובדת שעתית. זה נשמע מאוד הגיוני בסך הכל, אז קשה לי להסביר למה זה העליב אותי כל כך. במיוחד כשכל מי שהכרתי- ואפילו המנחה שלי עצמו אי אז- כתב מהבית או מהספריה באופן חופשי ועצמאי. רגע אחרי העלבון, שבלעתי, הבנתי משהו נפלא- הוא בעצם שחרר אותי.
עד עכשיו, למרות שיומיים בשבוע הייתי עם שיף ונהנינו, עדיין הייתי מנסה לעבוד קצת מהבית, להשלים קצת דברים בערב או בסופי שבוע. עתה זה פסק. אין רגשות אשם. אם אני עובדת שעתית, אז אני לא לוקחת עבודה הביתה. זהו, בלי רגשות אשם. כמה הקלה.

האפיזודה הזאת היא בעצם עוד חלק מהיחסים המדרדרים עם המנחה שלי. עד עכשיו, היה לי ברור שהבעיות נובעות ממני, מקשיי התקשורת שלי. למשל, כשאני לא עומדת בדדליין שהסכמנו עליו בלי לעדכן והוא מניח שאני זורקת, כי אני לא מסוגלת לומר שאני כמעט שם אבל לא הספקתי כי נאלצתי לצאת מוקדם ללוויה. או שממש ניסיתי לעמוד בהערכת הזמנים המקורית למרות שהייתי חולה שבוע, אבל אז פיטרנו את המטפלת. חוסר היכולת שלי להסביר את המצב, אולי מחשש שאחשב כמתרצת ואולי זה אפילו עמוק יותר, לא מאפשרים לו להבין. זה ברור לחלוטין שהוא יכעס עליי נוכח המצב הזה.

בכל אופן, אצלנו בחוג יש תאריכים קבועים לבחינות מוסמך, ובהתאם תאריכי הגשה קבועים לתזה. הייתי אמורה לסיים בדצמבר, אבל אז היה את הבלאגן עם המטפלת וזה לא היה סביר. עדכנו את השאיפה למבחן של פברואר, הגשה בינואר. אלא שהוא פשוט לא היה זמין, לא קרא מילה ממה שכתבתי ושבוע אחרי הדדליין, כשכבר עברנו את ההארכה שביקשתי והוא אפילו לא החזיר לי מיילים, הוא זרק לי בחיוך שאשאל עד מתי אפשר להגיש.
יוני. אפשר להגיש עד יוני, כי זה התאריך הבא.

עכשיו, יכול להיות שהוא באמת לא ידע איך זה עובד ושהדדליין קשיח. יכול להיות שבאמת התגלגלו הנסיבות כך ששבועות לא היה לו זמן לקרוא מילה. אבל באמת נראה לי שהיה מקום, וגם יצאתי מגדרי כדי לבקש זאת ולא סתם לשבת לחכות לתגובה ממנו, לפנות קצת זמן לעבודה משותפת שהייתה מאפשרת לנו לסיים עם זה.
אז אין לי אלא לחשוב שהוא עושה לי דווקא, מה שקצת מפתיע בהתחשב באופיו הטוב וההגון בדרך כלל, אבל לא מופרך. אני קצת מבינה את זה, אבל אז בן הזוג מזכיר לי שלעשות דווקא, גם אם אני הייתי הראשונה שלא הייתה בסדר, זה פסול, במיוחד ביחסי מנחה-תלמיד, ושאני לא צריכה להצדיק אותו.
מבחינתו, אני גם ככה "עובדת שלו" עד פברואר, כי יש לנו מאמר לכתוב, וזה לא באמת משנה אם אני ניגשת עכשיו או מחכה חודשים למבחן שלי.
מבחינתי, זה כל ההבדל. מי שהתחיל איתי את התואר השני, רובם סיימו בתקופה הזאת שנה שעברה. כלומר, משכו עוד סמסטר. זה די מקובל. אם אני, עם החלפת מנחה באמצע, היריון וחופשת לידה שהיא בעצם סמסטר, הצלחתי לסיים שנה אחרי- זה לא כזה נורא. יכולתי לקבל את התעודה שלי בטקס הקרוב, יחד עם עוד כמה דחיינים מבין חבריי. לסיים ביוני פירושו להודות שלקח לי ארבע שנים לסיים את התואר. זה אומר שאקבל את התעודה שנה הבאה, ובמקום לפגוש חברים בטקס אפגוש סטודנטים שהספיקו לסיים תואר ראשון ושני בזמן הזה. זה מייאש אותי ממש.
הוסיפו לכך את הנטייה המעצבנת לשכתב דברים ולשפר אותם עד הרגע האחרון, ובמקום לצאת לחופשי, גם אם התזה תהיה כתובה, אני בעצם כלואה עד יוני.

אבל היום יום שלישי, והוא לא יום להיות מיואשים בו, כי אני בבית ושיף שולפת בננות מהסלסלה ומקלפת אותן ואני צריכה להציל את הבית ואז לצאת איתה לכבוש את העולם ולא להרגיש אשמה על פסיק.

אחד הדברים שכן מהנים במעברי דירה, זו הנוסטלגיה שצפה כשאורזים הכלכ ופורקים ומגלים מחדש את כל שנשכח כבר שנים. 

אז אני למשל גיליתי את שנת 2008 בבלוג, שדי חיבבתי.
בין היתר, מצאתי את הפסקה הבאה:

אני שונאת כשנוזפים בי, אבל מתקשה לעשות את הדבר הנכון, גם כשאני יודעת מהו. נניח, להתקשר להודיע לפני שאני לא מגיעה. לפיכך, פיתחתי יכולת מדהימה להמצאת תירוצים בדיעבד, שמעבדת אותם ומשכללת אותם ככל שעובר הזמן, כך שבנקודה בה אני בוחרת להפסיק לסנן את הבוס שלי, אני יכולה לספר בטבעיות שלא הגעתי כי חטפו אותי חייזרים, ולא החזרתי תשובה כי הקרינה הקוסמית טיגנה לי הפלאפון וכשיצאתי מהסניף כשבידי מכשיר חדש – וכהרגלי ריחפתי קצת בעודי מעיינת בתפריטים המשוכללים שלו – התפרצתי בטעות לכביש ונפגעתי על ידי מכונית, שאמנם מיד בלמה אך המשקל שלה על הרגל שלי עדיין גרם לסדק קל והפנס השבור שלה ככל הנראה חבט בי די חזק, כי בגין המכה אשפזו אותי. רציתי לחזור אליו ברגע שקיבלתי את ההודעה, כשבוע לאחר מכן, אבל הייתי צריכה בדיוק להיכנס למשמרת.

רציתי לשאול את עצמי:
עכברונת, אבחנת את הפגם הזה באישיותך לפני תשע שנים, לא יכולת לעשות משהו לפני שהוא ניסה להכשיל אותך בכל שלב בחייך?