קללה משפחתית עתיקה

דוד שלי נפטר בתאונת עבודה, שנים לפני שנולדתי. סבתא שלי נפטרה זמן לא רב אחריו. מעולם לא סיפרו לי מה הייתה הסיבה, אלא היה הרושם שמתה משברון לב אחרי אובדן בנה. יכול להיות שזה נכון, שזה היה הגורם, אבל על הביטוי הפיזיולוגי של שברון הלב גיליתי במקרה. הייתי אצל דודה שלי, ובאיזשהו הקשר נזרקה האמירה "המחלה הזו, כמו שהייתה לסבתא".

הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק מה זה, ולגלות שהמחלה הזו גנטית. לא מדויק- היא יכולה להיות תורשתית ויכולה גם לא. שאלתי את אמא שלי על זה והיא לא הבינה למה אני מתעסקת בשטויות. ניסיתי לשאול את אבא שלי וזכיתי לתשובה דומה. אם נשארו דברים משותפים בין ההורים שלי, אחת מהם זו האמונה שלא מדברים על דברים רעים. אז לא דיברנו. באיזושהי הזדמנות כשהצקתי אבא שלי טען שנבדק בזמנו ואין לו את זה, ולמרות שאמא שלי לא זכרה שהבדיקה הזאת קרתה, ניסיתי לחשוב שכן.

שנים אחר כך התכוונו להיכנס להיריון, ונקלטנו לפני שהספקנו לבצע סקר גנטי. ניסיתי להוציא הפנייה לבדיקה גם למחלה הזו, אבל הואיל והיא לא נפוצה היועצת התעקשה שאני צריכה מסמכים על מותה של סבתא שלי, שלא היה לי איך להשיג כי אף אחד לא שיתף איתי פעולה. בסביבות חודש שלישי, אחות של סבתא שלי אושפזה. לא ידעתי עדיין מה התסמינים, אבל משהו עקצץ לי. אחרי מותה שאלתי את דודה שלי שאישרה שאכן זו אותה מחלה שהרגה את שתי האחיות, ומתברר שגם את אימן לפניהן.

תוך כדי ניסיון להוציא הפנייה לבדיקה, תהליך שכלל הרבה אטימות בירוקרטית נוכח דחיפות העניין, והמון דמעות, ולא מעט ימים במעבדה בהם פשוט עמדתי ובהיתי בחלל כשחוסר אונים מוחלט שוטף אותי, החלטתי שאני לא בודקת. בשלב הזה כבר אהבתי את העוברית שבתוכי, וידעתי שהתוצאה, תהא אשר תהא, לא תגרום לי להפיל. אז מה הטעם בשלב הזה.

אחר כך, בימים רגועים יותר, שקלנו לבדוק את הילדה. אני לא רציתי תשובה לגבי עצמי, כי מה אני צריכה תחזית למחלה חשוכת מרפא שתרחף מעליי, כל עוד אצל הקטנה הכל טוב. וסיכוייה בסך הכל טובים כפליים משלי. אך כשהחלטנו שנרצה ילד נוסף, הבנתי שאין ברירה אלא להיבדק בעצמי.

היועצת הגנטית- הפעם אחת אחרת, כזאת שלא דרשה ממני הוכחות שאין לי כי "מי ימציא סיפור כזה?"- ניסתה לומר שיש דרכים להגן על הדור הבא גם בלי לדעת את התשובה בעצמי. ברירת עוברים בהפרייה מלאכותית, או ריצוף גנטי לעובר והפלה בהינתן שקיבל את הגנים הרלוונטיים ממני ולא מהאבא, בלי קשר לתקינותם. בין טיפולים מזעזעים להפלות של עוברים שיכולים להיות בריאים לחלוטין, בחרתי בלדעת וזהו.

כדי להיבדק בבדיקה מנבאת, צריך לעבור דרך פסיכולוגית. היא לא יכולה לקבוע לי אם לעשות זאת או לא, אבל זה שלב מחייב בו אנחנו דנות על ההשלכות (אם יש לי, אז גם לאבא שלי ואולי גם לאחיי, ואולי גם לילדה, וצריך לחשוב אם ואיך מביאים ילד שני), על רשת התמיכה שיש לי להתמודדות עם התוצאה ועל הגורמים הטיפוליים הרלוונטיים אם אצטרך תמיכה מעבר.

(בהערת אגב: זה לא היה נחמד אילולא ועדה להפסקת הריון שקובעת עבורך, השלב המחייב היחיד היה שיח אמפתי בו מעלים יחד את ההשלכות ואומרים לך שיש מענה עבורך לא משנה מה הבחירה?)

כשהתכוונתי לכתוב את האירועים הללו, חשבתי שאוסיף בהתחלה ספוילר שהכל בסדר. כי הרי הלכנו בן הזוג ואני וישבנו מול היועצת והפסיכולוגית והתשובה הייתה שלילית וההיריון היה ספונטני והילד בריא.

אבל אבא שלי חלה, ואז התסמינים התאימו, ואז הבדיקה הראתה שכנראה אבל לא בטוח, ועוד בדיקה אישרה שמסתבר אבל לא ודאי, ולרופאים אין בכלל השערה אחרת שתתאים לתמונה הקלינית או איזושהי אופציית טיפול, אז הם רוצים לעשות עוד בדיקה שתגיד שזה זה, כדי שידעו למרות שהידיעה הזאת לא תשנה דבר ביחס למטופל שלהם, פרט לסבל שיחווה במהלכה. אז מכיוון שההדרדרות מהירה להפליא, ואבי לא יכול להתנגד בעצמו, נאלצתי לומר לרופאה שאם היא רוצה ודאות שתקבל זאת מהפתולוג.

הוא לא היה חלק מחיי, אז אין כאן תחושת אובדן. יש צער על מי שכמעט ולא היה מאושר בחייו, רק הסתובב רדוף ולא נתן לאף אחד לעזור לו. יש כאב על הדדרך הנוראית בה הוא יוצא מהעולם. יש חרטה שאני מנסה להשכיח. יש געגוע לאבא שהיה לי בתור ילדה. יש חשש לאחי ולאחותי שטרם נבדקו.

הוא לא הספיק לראות את הנכד שלו. גם את הנכדה שלו הוא לא התאמץ לראות, אבל לפני שבוע וחצי, כשעוד הצליח לדבר מעט, אמר כן כששאלתי אם ירצה שאספר לו עליה.

הרגש בא בגלים, כשבשפל יש לי אדישות של יומיום, ובשיא אני טובעת תחת עצב עמוק, והוא עדיין חי אבל הולך ודועך מדי יום ואני רוצה להיות שם בשבילו, רק שכל ביקור של שעה הוא פרוייקט של יום שלם ומצריך שאיבות, ולתאם עם גיסתי שגרה קרוב יחסית לבית החולים שתשמור על התינוק, ונסיעות, ולהספיק לחזור לאסוף את הגדולה, וזה כל כך מסובך שאני לא הולכת כל יום אבל בין ביקור אחד לשני הוא עובר מלדבר ללדחוק מילה בקושי ללסובב את הראש לעברי לכבר זה לא.

טיוטה זו נכתבה ב15.7. היום חזרנו מבית העלמין בתום השבעה.

דברים שלמדתי בשבעה

דווקא יפה לי שחור.
נכון שאין חובה דווקא לצבע הזה,וזה מנהג ששאלנו, אבל כשבן הזוג נשלח להביא חולצה מבד קליל שסבבה לקרוע ונח להניק איתה,זה מה שיצא.

לספר זה חשוב.
מטבעי לא קל לי לשתף בבעיות, כך שמרצון לא להעיק על אנשים עם האבל שלי, הודעתי לחברים מעטים- נשאר לי עודף מאצבעות ידיי- שחשבתי שאוהבים אותי די כדי שאהיה להם לטורח. מתוכם, אחת בבידוד ואת בחו"ל, כך שמלכתחילה כמות מבקריי בשבעה לא יכולה הייתה להיות גדולה.
רק כשהגיעו אלו שגם שאלו, ועניתי וסיפרתי ואולי גם בכיתי, הבנתי כמה זו מועיל וחשוב, וחבל שלא עשיתי זאת שוב ושוב ושוב במהלך הימים הללו.

שבט זה נחמד.
יש איזור בארץ בו מרוכזת מרבית משפחתי. לבני דודיי יש ילדים קטנים, כמו שלי, וכולם משחקים יחד. יש מי שיאסוף וישמור או ייקח בידיים. כל בני הדודים נקראו ולקחו אחריות על האוכל והלוגיסטיקה. איזה מצחיק זה שצריך קהילה לא רק כדי לחיות, אלא גם כדי למות.

אנשים זוכרים מה שהם בוחרים.
חבר מהצבא סיפר סיפור על אבי, שבעצמו לא ראה אלא שמע ממי שהיה שם. זה היה סיפור גבורה קטן, שכטבעם של סיפורים כאלו כלל כמה חיכוכים עם המציאות, שאולי ואולי לא היו נפתרים לו המספר או הגיבור היה כאן להעיד. במהלך השבעה שמעתי את דודותיי מספרות את הסיפור למבקרים שלהן, והנה הוא אמת גמורה.


והנה קצת ממה שלא סיפרתי:
הוא לימד אותי לרכוב על אופניים, וברגע שרכבתי בלי גלגלי עזר רשם את שלושתנו – הוא, אחי ואני – למרוץ שנערך בעיר.
בסוף גן חובה צילמו את כל הילדים בקטר המשחק בחצר הגן. את תמונתי, בשמלה כחולה ופוני מחריד, הוא שמר במסגרת על השולחן במשרד שלו, ואחר כך בחדרו בבית אביו לאחר שהוריי נפרדו.
כשנשארנו רק הוא ואני לבד הוא הכין לי ביצה רכה לארוחת ערב כי זה מה שידע.
הוא פתר איתי חידות.
הוא נתן לי לשבת עליו ולסובב את ההגה כשנהג במושב, ונפלנו לבור.
הוא גירש אותי כשבאתי לשכנע אותו להתפנות לבית חולים כי לא רצה שאראה אותו במצב כזה.
הייתי בטוחה שהוא ישתפר באשפוז, אז תקפתי אותו הכי חזק שיכולתי כדי לשכנע. זה לא עזר, אולי הוא זיהה בעצמו את התסמינים וידע שבית חולים לא יועיל לו. אולי סתם התעקש.
כשהבנתי מה יש לו, ערכתי דיון פנימי אם כדאי להפגיש את הילדה עם סבא שלה בשבועות או החודשים שנותרו לו. בשלב זה היו לו עוד שבועיים וחצי. הייתי כל כך בטוחה שכשיטפלו במצב הפיזיולוגי – רעב וצמא בתור התחלה – גם זה הקוגניטיבי יוטב, שהתפללתי רק לחודשיים טובים והייתי בטוחה שאני מבקשת מעט.
שבועיים לפני הסוף, אחרי אשפוז בכפייה, הוא שאל את אחותו אם הוא גוסס והיא ענתה שכן. אני לא מפסיקה לדמיין את הפחד שלו.

שניים

יש משהו לא הוגן בהורות לשניים.

לפני ההיריון, הרגשתי שזה לא הוגן כלפיי. לצפות ממני לאהוב ילד אחר, לאהוב לא-שיפקה, אחרי שכל יישותי התהוותה מחדש לכדי אמא-שלה. לא הייתי בטוחה אם אצליח לכרבל ולהניק מישהו זר, שאינו הילדה שלי. במיוחד כשאותה כבר הפסקתי להניק, והאם זה בכלל סביר והגיוני. מה גם שהעברתי שנים בלהתבאס עבור הורים אחרים שהם נאלצים לגדל את ילדם שלהם ולא שיפו – שהיא ילדת פלא מדהימה שכל מהותה הוספת טוב לעולם – ועכשיו גם אני אאלץ לגדל לא-שיפו?

לפני הלידה, חשבתי שזה לא הוגן כלפי הילדה שכבר יש לי. פתאום היא צריכה לחלוק הורים, לחלוק מקום, לחלוק אהבה. כבר בהיריון היו שלבים קשים פיזית בהם פחות יכולתי להיות שם בעבורה- ועוד בזמן משבר כשהיא הרחק מהגן והשגרה. איך אולי לא יהיה לי נח להניק במיטה כשהיא גם שם, והיא תוגבל למיטה שלה אחרי שהתרגלה שמותר לה לטפס אלינו לחיבוק כשהיא רוצה. היא תצטרך לחכות בזמן שאטפל בו?

היא עצמה התאהבה באחיה עוד לפני הלידה והסבירה שהוא שלה והיא תטפל בו, והאהבה שלה חיזקה את ההשלמה עם הבחירה שלנו, ובכל זאת- זה עדיין לא הוגן.

בדיעבד, זה גם ממש לא הוגן כלפי הילד, שנכנס ככה לתוך הורות שמוכוונת ילדה אחת. מהתחלה נקודת הפתיחה שלו חסרה. כבר כשקנינו כסא בטיחות נוסף, יצא לי לחשוב בזעזוע שבגלל החצוף הזה, שבכלל בקושי קיים, אאלץ להעביר את הבת שלי למיקום פחות בטיחותי מהמושב האמצעי. כשנולד, מיד נכנס לתוך השוואות.
לשיפו יש פופיק מעט בולט וכתם לידה קטן על הברך. לאחר שנשר הגלד, אבי התינוק החדש כבר הלין ש"זה לא פייר שיש לו פופיק יפה יותר משל שיפקה ועור חלק", והרי עצם זה שטוענים שמשהו שטוב בו לא הוגן כלפי אחותו, כבר זה ייצוג של תפישה שאינה הוגנת כלפיו.
כשאמא שלי אמרה שהוא יפה יותר מכפי שהייתה אחותו בגילו התרעמתי נוכח האפשרות להשוואה שערורייתית שכזו, וכשהגיע לגיל המופלג חודשיים ולא הרים את ראשו וחזהו בעודו נשען על המרפקים, מיד נאנחנו ש"טוב, לא כולם מוצלחים כמו…".
כל זאת כשהוא באמת תינוק חמוד כשלעצמו, שאתרע מזלו להיוולד אחרי הילדה הנפלאה ביקום.

השיעור הזה, של לאהוב כל ילד בפני עצמו, הוא לא פשוט. רוב הזמן אני מייסרת את עצמי על ההזנחה של שניהם. אבל עכשיו כשאני איתו כששיף רוצה אותי, אני כבר לא כועסת עליו שהצרכים שלו באים ביני לבן הבת שלי, אז זו התקדמות.

ח

מי תהום

(נראה שיש סדר נכון לכתיבת המאורעות, אבל אם נעקוב אחריו לא ייכתבו כלל)

(ספוילר: הכל בסדר)

בבוקר ירדו המים. לא בשטף כמו בפעם הקודמת, אבל כן בצורה מובהקת. לא התרגשתי. היה יום נעים, לראשונה מזה זמן הרגשתי טוב מספיק כדי לשחק יום שלם עם שיפו בלי להתעייף, והילדה קרנה. לא התחילו צירים, אבל גם לא היו עוד טפטופים, לא עלה חום והורגשו תנועות. בדיעבד זה אולי היה טיפשי, אבל הלכנו לישון.

למחרת הודענו לילדה שהיא נשארת עם דודה שלה – גיסתי, שבאה מבעוד מועד לצורך זה – בזמן שאנחנו הולכים לבדוק שהכל בסדר. היא ביקשה לבחור דודה אחרת, אבל זה לא עזר לה. הגענו למיון מוקדם בבוקר, אפילו הייתה עוד חנייה. מדדו לנו חום ומילאנו הצהרת בריאות- משתעלת. הא, זו בעיה, הם אמרו ושלחו אותי לחכות ליד חדר צדדי. אבל אני משתעלת כבר חודש ויש לי במהלכו שתי תשובות שליליות לקורונה. נהלים.

אז חיכינו, כי לחדרים צדדיים מגיעים בתדירות נמוכה יותר. מוניטור, אולטראסאונד, בדיקה, אכן ירידת מים, הנה עוד מטוש לפני אשפוז, בינתיים תישארי כאן. רגע, מתי ירדו המים? אוי, את צריכה אנטיביוטיקה וזירוז דחוף. נדע לאיזה חדר אפשר לקחת אותך כשתגיע התשובה, עוד שעתיים. בינתיים, חיכינו. כשהגענו לחדר לידה, היה כבר לילה. עדיין חיכינו, אז השמעתי את השיר שלנו והתחלנו לרקוד. התשובה הגיעה קצת אחרי – שוב שלילית – והזירוז גם נכנס עכשיו.

פיטוצין, אם תהיתם, זה הדבר הכי נורא בעולם. אוקסיטוצין, הורמון האהבה, זה שמופרש בגוף בכל הנסיבות החיוביות, מרגע שמסונתז במעבדה הופך לכלי עינויים. לרגע אני חושבת שכל חובבי הקונספירציות שנלחמים נגד כל מה שהינו מעשה ידי אדם צודקים בעצם.

ראשית, חייבים להיות מנוטרים בזמן העירוי. יש מוניטור אלחוטי, נביא לך כשיסיים להיטען. בהתחלה המינון היה נמוך מכדי שתהיה השפעה ממשית, וזה נמשך כך שעות כי לא מבקרים לעתים קרובות. כשכן מגיע ציר כואב, עמוד העירוי לא משתף פעולה בהליכות והמוניטור מחליק מהמקום כשאת על הכדור, כך שחוץ מלנשום ולקלל לסירוגין אין לך מה לעשות. לפחות המוניטור האלחוטי מאפשר לך להשתין.

החלפנו כבר תאריך כשנזכרו להעלות את המינון, לא לפני שבדקו פתיחה כדי להבהיר לי שכל מה שקרה עד כה היה הקדמה חסרת תכלית. קודם לאט לאט, ואז בבת אחת, הצירים נעשו תכופים וכואבים. הייתי בעיקר עייפה. פתאום הרגשתי ממש חסרת אונים. כאב לי, לא היה לי איך להיות בתנועה, לא הצלחתי לנשום ובאמת הרגשתי שלא אשרוד זאת. נזכרתי שבלידה הראשונה עזר לי להיות במקלחת, אז ביקשתי להוציא את המוניטור לכמה דקות. בשביל זה צריך להפסיק את העירוי, וצריך אישור מהרופא, וזה לקח חצי שעה של סבל.

מתחת לזרם המים הכל הרגיש קצת יותר טוב. הרגשתי קצת יותר כמו עצמי. קצת יותר בשליטה. רק קצת יותר, אבל מספיק. אז התחילה לידה. הודעתי למיילדת שיש צירי לחץ, היא אמרה יופי, אז תצאי מהמקלחת שלא תלדי שם. בכל זאת, לידה שנייה. ניסיתי, וחזרתי מיד. היא נלחצה, אז יצאתי שוב. אפקט המים החמים לא נמשך, רק תחושת חוסר האונים שכבר הייתה שם קודם. לא חשבתי שאצליח. הייתי מובסת. לא רציתי ללחוץ, רציתי לבכות ולצרוח ושיסממו אותי ויחתכו ויוציאו אותו בכל דרך שלא מערבת אותי, או שישאירו אותו שם וזהו.

בלידה הקודמת, אמנם ביקשתי אפידורל עוד בלובי, ובמזל לא זכיתי לו, אבל הרגשתי שאני מסוגלת. אמרתי לבן הזוג, כשהוא הביט בי בדאגה וניסה לעזור, שזה כאב שאני יכולה לעמוד בו, ומתלוננת רק כי אני לא חושבת שבמאה הזאת אני עוד צריכה. זה לא היה המצב הפעם, ורק בקושי התאשתי לפני שהוא נחנק בתעלת הלידה.

בסופו של דבר שנינו יצאנו בסדר, נשלחנו למחלקה של חשודי קורונה, ואושפזנו לנצח של השגחה כי הלידה הייתה כל כך הרבה זמן אחרי פקיעת מי השפיר, וכולם שם מכירים מקרוב מקרים קשים שנגרמו מזה. כדי לוודא שלא נלך, התעקשו לדלג עלינו בכל הבדיקות שכן התכוונו לעשות. רציתם להשתחרר? אוי, אבל קלינאית התקשורת בדיוק הלכה ולא ידענו להפנות אותה אליכם, לא חבל לפספס בדיקת שמיעה?

לכי תסבירי להם שכבר התאשפזת בהיריון הזה ומאז הבת שלך לא מוכנה לישון בחדר של וחייבת לחבק אותך בלילה. שלפני שנסעתם לבית החולים היא בכתה שהיא לא רוצה להיות לבד, וכשהזכרתם לה שהיא עם דודה שלה היא אמרה שהיא אוהבת רק אתכם. שהבטחת לה שכל פעם שהיא תצטרך אותך תהיי שם, ואסור להפר הבטחות לבנות שלוש.

אבל הרופא מלחיץ, והאבא תומך בו, והוא שומר על הילדה שלכם ואל תדאגי. כשאת חוזרת היא בכלל לא רצה אליך, אלא שואלת איפה התינוק שלה והפנים שלה מוארות כשהיא פוגשת בו. לנשום. זה נגמר. הנה הכל מתחיל.

עשיתי משהו נכון

יש הרבה רגעים מרגשים בגידול בת שנתיים וחצי. היא כבר ילדה אמיתית, ואפשר לשוחח איתה, להתפעל מהעצמאות שלה, לצחוק מההומור שלה.

היא יכולה לקחת אספרגוס מהמקרר, כי החליטה שלא הכנתי מספיק, לחתוך את הקצוות ולזרוק לחליטה בסיר שעדיין חם.
היא יכולה לשחזר בפניי את ההסבר שאבא נתן לה על היום והלילה שהתחיל בתנע הזוויתי שנשאר מהיווצרות מערכת השמש ותורגם כ"כדור הארץ מסתובב מהר מהר ואז הוא נופל ויש חושך".
היא יכולה לספר לי שהיא לא יכולה להיכנס למכונית כי יש שם טווסים ואם ניכנס נבריח אותם והם יצרכו לברוח להסתתר במכונית אחרת ומישהו ייכנס למכונית ויטאטא אותם לפח, ולהסביר לי אחרי שנכנסנו בכל זאת שעכשיו הם נאלצו להסתתר בבריכה מתחת למים והם לא יודעים לשחות וקר להם.
היא יכולה לבחור מוזיקה ברמקול שלה ולהתחיל לרקוד בסלון.
היא יכולה לבקש שאצטרף אליה להתעמלות ולא להבין למה אני לא מצליחה לרדת לשפגט, למרות שהיא אמרה לי שאם קשה היא מרשה לי להניח ידיים על הרצפה.

אבל הכי מרגש זה כשהזדמן לי בוקר איטי, ולקחתי אותה לגן יחד עם הכלב. היא ראתה אוטובוס וביקשה שנעלה עליו, ועשינו זאת למשך שתי תחנות. הכלב, מתורגל היטב, התיישב בכניעה על הרצפה המטלטלת השנואה עליו בלי יללה אחת.
כשירדנו היא אמרה לי "אמא, לנבחני לא היה כיף באוטובוס, פעם הבאה נלך איתו ברגל". ואז, כשראיתי איך הבת שלי, למרות ההתרגשות שלה מהנסיעה בכלי התחבורה האהוב עליה, הצליחה לזהות את סימני המצוקה השקטים שלו, חשה מספיק אמפתיה כדי שזה יפריע לה, והציעה להתחשב בו על חשבונה בפעם הבאה, אז הבנתי שכנראה עשיתי משהו נכון. שזה, כמו שאני מתחילה לחשוב, אומר בעיקר שהצלחתי לא להרוס.

השמלה

חברה מתחתנת. בספקטרום החברות היא ממוקמת בקצה ה"שמלת מקסי מוגזמת להחריד לחתונה שלה" של הסקאלה. אין לי הרה חברות כאלו, וגם אם כן הן בוחרות שלא להחתן או לעשות זאת בחו"ל או כל מיני בחירות אישיות יפשיות שבאות על חשבון הרצון שלי ללבוש שמלות מקסי מוגזמות.

ברגע שהתארסה, הודעתי לבן הזוג שאני יודעת שהילדה שלנו מהממת והוא רוצה עוד אחת, אבל אני לא מתכוונת להיות בהיריון בחתונה שלה. לא שידעתי מתי תהיה החתונה. לא שהיא ידעה. לא שידענו מתי בכלל נרצה עוד ילדה. פשוט רצוי לשים דברים כאלו על השולחן מראש.

בין העיסוקים השונים והחתונה שכבר נשכחה, פתאום צץ תאריך, ואפילו אחד קרוב להפליא. התרגשות גדולה וגם משימה חשובה- צריך לבחור שמלה! אחרי סריקה ממושכת של כל האתרים הקיימים בעולם, נבחרה שמלת מעצבים במחיר שערורייתי. למרבה המזל, היא נתפרת אישית עבור הלקוחה וזמני האספקה שלה לא היו ריאלים. אז התחיל המבצע האמיתי:
סבתא של בן הזוג צפויה הייתה לטוס לארצות הברית. אחרי סריקה ממשוכת של כלכ אתרי היד-שנייה לשמלות הפועלים בצפון אמריקה, כולל סריקה ממושכת של המרקטפלייס בפייסבוק, הצלחתי לאתר כמה פרטים של השמלה המבוקשת. אחת לא הייתה בצבע שרציתי, אחרת הייתה קצרה מדי, וכמעט התפשרתי על אחת גדולה מדי. הזמן עבר והסבתא כבר נסעה והשמלה עוד צריכה להימצא, להגיע ולהיאסף! אחרי שוטטות נמרצת, היא נמצאה- השמלה. במחיר שווה לכל כיס, במידה הנכונה, לאחר ניקוי יבש, בדיוק במדינה של בת דודה של בן הזוג אצלה הסבתא תבקר. עקבתי אחרי הפרטים של המשלוח בדריכות עד שנשלח הוואטסאפ עם תמונת השמלה. הצלחה.

לא הייתי שאננה, חלילה. לקחתי בחשבון שהשמלה תחזור לארץ רקק שבועיים לפני החתונה, ושלאחר מדידות ייתכן ואגלה כי היא בכל זאת לא האחת שלי. עקבתי אחר חיפושיה הנואשים של חברה משותפת אחר עמלה בארץ, ולקחתי רשמים לגבי לאן אפשר לפנות ולאן עדיף שלא. התכוננתי.

ואז היא נחתה. הסבתא. לא הטרחתי אותה באותו יום, כמובן, למרות העצבים המרוטים. אלמלא שמרתי אותן שייראו מושלם בחתונה, הייתי כוססת ציפורניים. יומיים לאחר הנחיתה נפגשנו, והיא סיפרה כבדרך אגב על שהמזוודה שלה לא ירדה מהטיסה, אבל כבר מצאו אותה והיא בנתב"ג ותישלח. לא מדהים, לא אסון. יש עוד זמן. עוברים הימים, ואני מבררת דרך הנכד המקסיסם שלה שהתנדב לעזור לאתר את המזוודה. מסתבר שהיא הבינה לא נכון את המייל שנשלח אליה, שהיה רק תגובה לקונית לזה שהוגשה תלונה, וכלל לא כלל הבטחה שמצאו את המזוודה. ההיפך הוא הנכון, הם אמרו שחסרים להם פרטים כדי להתחיל לחפש. בן הזוג סייע בשליחת הפרטים כולם, כולל תיאור של תכולת המזוודה, אך ללא הועיל. המזוודה איננה.
הסבתא סיפרה על המתנות הנהדרות שהביאה למשפחתה והיו במזוודה, על מיטב מחלצותיה שאספה במסעותיה בעולם, על האובדן הקשה והגעגועים לפריטים ייחודיים וחד פעמיים. אני השתתפתי בעצב מבלי להתערב, חשה בבירור שהאובדן שלי כבד בהרבה.

בסוף באה ההשלמה. אחרי מסכת חיפושים בארץ, מפגשים חטופים במקומות נסתרים להחלפת טקסטיל, מדידות פה ושם כשילדה אחת מנסה להחליט אם היא מעדיפה לחכות לי מחוץ לווילון או בפנים, הוזמנה שמלה חלופית. נשארו ימים בודדים, בתוכם מסיבת רווקות וסוף שבוע. השמלה הגיעה, בן זהוג אהב והיא אפילו התאימה לנעליים שכבר היו לי. ביום החתונה בבוקר מצאתי תופרת ליד העבודה שתתקן לי אותה, ששאלה למתי התיקון ונענתה בשעה ולא התאריך היא החווירה ואז החלה לצחוק.

 

שבועיים אחרי החתונה, אחרי שהסבתא כבר תחקרה אותי לגבי שווי השמלה לשם הדיווח לביטוח, הגיעה המזוודה לארץ. למען הסר ספק, השמלה אכן מושלמת. ויש לה כיסים. אם מישהי במקרה מתחתנת בקרוב ורוצה חברה הכי טובה, אני כאן. מוכנה.

מלטפם של שני גור-גורים

כשקיץ וחם מדי לטייל עם הכלב בשעות היום, אנחנו עושים זאת בערב. בן הזוג מעדיף לעשות זאת מיד לאחר ארוחת הערב, ואילו אני כשאני מטיילת איתו, לרוב זה אחרי שהקטנה כבר נרדמה. הפעם בן הזוג טייל איתו, וכשחזר ציפה למצוא ילדה ישנה, וחא את שתינו מתגלגלות על המיטה. טוב, זה התחיל מכך שנאלצנו לצוד יתושים שזממו על דמה, והסתיים ב"אני יתוש ואת יתוש" ומלחמת חולצות. לא אשמתי, אני קורבן של הנסיבות.

התחלתי להכין את הסיטואציה לשינה, ואחרי 74 שירים שזייפתי היטב היא ניאותה להישכב בנחת ולתת לחלום לסחוף אותה. אולם הכלב, זאת התברר, התרגל לכך שילדה שוכבת במיטה זה סימן לטיול. כך, בעודי יושבת בקצה מיטתה ומלטפת אותה לתוך שינה, החצוף כבר נדרך, נעמד לידי בכשכוש נמרץ ומתחיל לסמן לי לבוא. הילדה טרם נשבתה ברשת קורי השינה, והיללות שלו עשויות לשלוף אותה מתוכן, כך שלמרות שהוא צריך ללמוד ומעשיי הם חינוך גרוע, אני נכנעת ומפסיקה את היללות בדרך השקטה ביותר- מלטפת אותו באינטנסיביות. כך אני יושבת- ידי האחת עוד על בטנה הרכה של הגורונת, מוחזקת באצבעותיה הקטנות שלא אברח, ידי השנייה עוברת בפרוותו של הכלבלב האקסטטי. עד שהקטנה נרדמת ואני מתפנה להסביר לכלב שראבאק, חזרת מטיול לפני שנייה, לך תציק לאבא שלך. שזה אומר שהתרציתי ושעשעתי אותו, כי זה מתחיל מזנב מכשכש וממשיך ב"אני מחזיר ואת זורקת" ואני רק קורבן של הנסיבות.

זכרונות

זכרונות ארוכי טווח:
(ארוחת שישי)
"היום יום שישי… רגע, לא הדלקנו נרות!

(מסתכלת על אדן החלון)
פה. פה הדלקנו נרות! ושרנו סוב סוב סוב…"

זכרונות קצרי טווח:
(במכונית)
"אמא אספה אותי היום מהגן. ולקחה אותי בידיים לאוטו, וישבתי בכסא. ונסענו…"

זכרונות יומיומיים:
(בדרך לגן)
"פה הלכנו עם אבא. אסף אותי מהגן. עם נבחני. אמא חיכתה לנו. הכינה שניצלים. הנה אנחנו נכנסים הביתה! ואכלנו. המ המ המ!"

זכרונות של אחרים:
"הייתי בג'ימבורי עם תינוקי. החלפתי לו חיתולי. עשה קקי לפני כן. והוא אכל מבקבוק. הוצאתי לו מהתיק. היה מכסה והורדתי לו."

זכרונות מחיתול בריכה:
"זו המגבת שלי. הייתי עטופה בה. היינו בבריכה.

מה שמת לי על הטוסיק?!"

 

 

הבוקר הזה קיבל 2/10 עד שהגעתי לעבודה והספיק להדרדר משם.

המסקנה המתבקשת: אם את מתעוררת לגורה שנצמדת אליך חזק, וגור מסוג אחר מלקק אותך, והמקום בכרית בדיוק מושלם – אל תצאי מהמיטה.

ונהפוכו

זה כשבת הרגע לשנתיים מתעוררת באמצע הלילה בליל פורים, יוצאת מהמיטה ולפני שאמה המבולבלת מבינה מה קורה היא כבר מעלה על כתפיה את תיקה הקטן ומבקשת את המפתחות של האוטו כדי ללכת לעבודה.

בתיק, כך יתגלה, נארז בבטחה המוצץ בתוך הקופסה שלו, שבכלל נלקחה מהתיק שלי.

(אם תהיתם: ליוויתי אותה לעבודה. שני צעדים מעבר לדלת היא הורידה את התיק וביקשה לחזור לישון.)