אתמול בחמש, אחר הצהריים…

נשבעת לכם בפליקס, ארנב הצעצוע החדש של אחותי, שאם מוחי לא ימחק, אצבעותיי לא יכאבו וכוחי לא יגמר, הולך להיות פוסט ארוך. אני מודיעה את Zה מראש כדי… כדי… אני מודיעה את זה מראש!


אה.. הכותרת לא קשורה, סתם לא הצלחתי לחשוב על משהו יותר טוב. בכל מקרה זה הולך להיות תקציר שבועי.

בכל אופן, השבוע מבחינתי התחיל ביום רביעי. יום רביעי היה יום שדה כיתתי. יום שדה כיתתי אומר הליכה.


בשביל מה הסיור? בשביל העיר הנפלאה שלנו! שמסתבר שיש לה גם היסטוריה. עברנו בכל העיר (לא כל כך גדולה) וקיבלנו הסברים על ה-כ-ל, עם יותר מדי פירוט. אני די בטוחה שהייתי שורדת גם לולא ידעתי למה בנו את הבניין הזה דווקא כך ואיך זה מתאים לחום פה. במיוחד הבניין הזה שבמקרה נמצא ליד הבית שלי (שלא נתנו לי לחזור אליו) וסיפק לי טראומות ילדות קשות (גיל 5, מחבואים, לילה, הרבה גרמי מדרגות מסובכים). בסוף הסיור הגענו לקניון ומשם התזפזרות לבתים על אחריות התלמידים. מזיעה, עייפה, עם כובע בלתי ניתן להורדה (שיער מזעזע) ועם תלבושת בצפר- נכנסתי לקניון (הודעתי לאמא קודם, שהיא לא תארגן משלחת חיפוש. שוב..).


אם הייתי גרה בתל אביב/כל עיר גדולה/נורמלית אחרת, כל זה לא היה קורה.

יום חמישי, כלומר אתמול, היה עוד יותר נחמד. חברה שלי, שבינתיים תכונה ריי כי גם זה אחד מהשמות שלה, התקבלה לעבודה במסעדה יפנית (מי צריך כישורים כשיש את הקשרים של אבא?) והתלהבה מכך שהולך להיות לה כסף. בן כיתתנו אמר פתאום שלו כבר יש כסף. "יש לי 8500!" עינינו נפתחו בהתפעלות וברגע שסיימנו לגלגל את לסתותינו מהרצפה, הוא הסביר שזה כסף עוד מהבר מצווה. בר מצווה זה הרבה יותר שווה מבת מצווה. "מה אני כבר יכול לעשות עם הכסף?" הוא שאל נוכח מבטינו. בגלל שאנחנו תמיד עוזרות לחברים, התנדבתי מיד לעזור לו לבזבז וריי מיד טענה שיש לה כמה רעיונות בשבילו. הייתי מזכירה את היומולדת שלי, אך זה כבר חלף. אני חושבת שהוא מלמל משהו על רישיון ומכונית.


אל תקנה מכונית, תקנה מטוס! תמיד רציתי מטוס כזה על שלט שעושה היפוכים באוויר, מפיל כבסים של נשים זקנות וחוזר אליי בנחיתה מושלמת, אבל אף פעם לא קנו לי אחד =(


בכל מקרה, בהמשך היום הייתה פעולה של המד"צים (אין לי שמץ איפה לשים את הגרשיים) שאלו מדריכים צעירים שאולי יזכו לעבודה בחופש (הגדול) הזה, יזכו בטוח לעבודה בחופש הבא, אבל רק אחרי שבילו את השנה בהדרכת ילדים קטנים. אני אחת מהם. סידרו לנו הפעם חוג דרמה, היה מצחיק. כולם הראו את הצד הפגום של מוחם וריי אפילו שרה ביפנית! (תרגיל במשיכת תשומת לב). אבל הפעולה נמשכה והגעתי הבייתה מאוחר והפסדתי חצי אינויאשה והמחשב לא רוצה להוריד לי את הפרק.


ביום חמישי גם חילקו בסוף היום בבצפר סרט שהוגדר לצפייה מגיל 15, רק לבנות. לא נשמע מבטיח. בגלל שלא אכפת לי מהגיל, משלמות המחשב שלי (לא! אני מצטערת! אתה חשוב לי! רק תפסיק להשמיע רעשים של זעם) ובגלל שבמילא שוחררתי מוקדם, הכנסתי את הדיסק למחשב וגיליתי שעדיף היה לתת לביסקוויט (שלקח לי חודשים עד שהסבירו לי את פשר הכינוי!) לחטוף אותו. סרט על הפלות, על למה לא לעשות הפלות, על עזרה אם את לא עושה הפלה, על חרטות לאחר הפלה ועל נשים מעצבנות. עדיף אמצעי מניעה.

היום עוד לא נגמר, אבל נכון לעכשיו. הספקתי לנקות (בערך), לעשות שליחויות (דברים קטנים שנשכחו) ולקבל רשות להיות על המחשב (ביום שישי אני צריכה לבקש רשות. כלומר, לברר שלא זקוקים לי עוד). גם הספקתי ללמוד קצת, אבל למה להיזכר בדברים כאלה?


בבית ספרי מתכננים איזושהי תכנית למניעת אלימות. בתור הכנה העברנו 3 שעות (!) בדיבורים על "מה זה הצקה?". אני דווקא הבנתי את הרעיון- נגזלה מאיתנו שעת שינה שלמה ועכשיו המורים מנצלים את עייפותנו לביצוע שטיפות מוח. אכזרי. לרגעים הצלחתי לישון, אבל איזה צלצול מעצבן הפריע, דווקא היום בחר להישמע.


בכל מקרה, הוזכרו שליחויות נכון? אז נשלחתי להביא כמה דברים וכשחזרתי, במקום לתת מים לילדה שהלכה וסחבה הרבה, אמא שלי תכננה שליחות נוספת.


"את יודעת מה את יכולה לעשות?" שאלה אמא כשבראשה תכניות לעוד מסע עינויים.


"לאכול?" שאלתי בתקווה.


"נכון! לא אכלת! שכחתי אתכם לגמרי, לא הכנתי כלום!" התייפחה אימי שעכשיו כבר הייתה עסוקה מדי.


הייתי מכינה משהו לעצמי, אבל כישוריי במטבח מסתכמים בחביתות וכריכים למיניהם (כולל טוסטים!). אהה… אני יודעת גם להכין בצק לעוגות/עוגיות (מורחקת מתנורים) ולחמם במיקרו. במקום זאת חיטטתי במקרר/מקפיא/ארונות/כל מקום בבית ושום דבר לא נמצא. בייאושי שאלתי את אימי אם היא יודעת מה עלה בגורלם של השניצלים המוכנים לחימום ששכנו פה בעבר. אמא שלחה אותי לחיפוש חוזר ולאחר שכלום לא נמצא התנדבה לעזור. איכשהו הדברים, גם אם לא היו שם קודם, פשוט צצים לה מול העיניים!


אחרי שאכלתי אמא ביקשה ממני לקנות פחזניות. במקום זאת התיישבתי למחשב. את לא זוכרת להכין לי אוכל, אבל רוצה שאלך ואקנה פחזניות כדי שאת תוכלי לאכול?!


האמת, אני סתם מתלוננת. החנויות קרובות לפה והרשימות קצרות. אבל לרטון זה עוזר.





עקב בעיות רפואיות, ימי שדה וביטולים למיניהם, מאז היציאה לחופש פורים לא למדתי (ולא התלוננתי!) לא מתמטיקה, לא ערבית, לא היסטוריה לא… טוב, למדתי יום וקצת, אין הרבה שיעורים שנכנסים.

    ^_^


            T.A

כואב לי…

מסיבות שאני לא מעוניינת לפרט יש לי כרגע תפרים בראש. אני מרגישה כל תפר וזה כואב!


עכשיו אני גם תקועה עם תחבושת ענקית על הראש שאסור להסיר, להרטיב, להזיז וכל השאר. הצד הטוב (יחסית), אולי אמא תרחם עליי ותרשה לי להשאר מחר בבית.


כשחזרתי הבייתה אמא נזכרה בתפרים (יצור אכזרי שכמותה), שלפה מכונת תפירה (מתוך הכיס האחורי) וביקשה אליה איזה ג'ינס ששוכב בארוני יותר מדי זמן באין מפריע. אחותי רוצה לנסות לתפור לעצמה תיק, שיהיה. 


כשפתחתי את הארון גיליתי שאני לא מוצאת את הג'ינס, למרות הידיעה הוודאית שהוא שוכן שם. חיפושיי לא העלו כלום, אך גיליתי את מקור הבעיה- הארון שלי מבולגן!


הגילוי לא בא בהפתעה, הארון שרוי במצב זה כבר חודשים ארוכים (מאז תחילת החורף אני חושבת), אך הפעם זה באמת עבר את כל הגבולות (אם עוברים את הגבול, לאן מגיעים?). הפשלתי שרווליי (טוב, נו… כבר לבשתי קצר) ויצאתי למשימה לסדר את הארון! התייאשתי וחזרתי למחשב. בסוף בכל זאת חזרתי לארון והוצאתי תחילה את המכנסיים, יותר קל לקפל.


"מאיפה לעזאזל זה הגיע?", "מה זה ושל מי זה?" ו"מה יש לאכול?" היו השאלות העיקריות שחלפו לי בראש.


עכשיו תור החולצות. הוצאתי הכל והבטתי בערימת הזבל. דברים שאף פעם לא לבשתי וכנראה, אם לא יצמידו אקדח לרקתי, שאף פעם לא אלבש. לא היה לי לב לזרוק בגדים. מקסימום נתרום לאיזו עמותה, או נשתמש כסמרטוט. ניסיתי לקפל הכל, אבל בשל היותי טיפוס מוכשר הופלתי על ידי ערימה של בגדים מצחקקים בקולניות. מי ידע שגם חולצה שחורה היא צעקנית.


בסוף דחסתי את החולצות החצי-מקופלות לארון בכמה ערימות של- אשן איתן, אלבש אותן, אמחזר אותן (לולא הייתי עצלנית) ו-לא אעשה איתן כלום, אבל למה לזרוק?


נו… למה אני מתלוננת? הרי זכיתי לסוף טוב.


ארון מסודר, בערך, ואחות עסוקה מכדי להציק.


^_^





החופש והיעדרותו של אח שלי מהבית במשך מרבית היום מאפשרים עדכון יומיומי. אז אני מנצלת גם אם אין מה לכתוב…

T.A

נ.ב


ישרא לא עוזר בתור תרופה נגד כאבים…

טיול בשבת

נשבעת לכם בקספר, עכבר המחמד הדמיוני שלי, שרציתי לבצע בפוסט הזה את ההיכרות העמוקה שאוזכרה בפוסט הקודם. אבל מפלצת מרושעת השתלטה לי על המחשבות ומחקה כל מה שתכננתי לרשום. טוב, בעצם, פשוט קרה משהו אחר שדרש את תשומת ליבי המיידית.


קודם כל קמתי בבוקר. כן, למרות שזו שבת מנוחה והכל ישנם אנשים במשפחתי שחושבים כי זה נעים כשמעירים אותך בשעות לא הגיוניות (11!!!). טוב, האמת היא שאני התעוררתי לבד, אבל הם לא נתנו לי לחזור לישון.


בכל מקרה, מיד לאחר ארוחת הבוקר (שלא הייתה משהו. עדיף לישון) נפלה עליי בשורה בזו הלשון:


"טרי, היום את לא תעבירי את היום ברביצה חסרת תועלת, שיטוט ברשת, קריאה, או שום דבר אחר שצריך לעשות ביום מקודש זה של מנוחה. היום את לוקחת את אחותך לסיבוב בעיר!" (ה"עיר" אצלנו היא טיילת נחמדה וקטנה עם כמה באסטות ודוכנים בצד שנמצאת ליד הקניון, כך שגם זאטוטים יכולים ללכת לשם)


בעיקרון אחותי יכולה ללכת עם הילדות מהכיתה שלה, אבל מכיוון שהפקודה באה ממש, שליטת היקום הבלתי מעורערת שאפילו האדמה בה היא משפשפת את הסולייה המלוכלכת שלה נשגבת ממני (אמא שלי), לא הייתה לי האפשרות להתווכח. לקחתי את הדרדסית וירדנו, ברגל.


בנקודה זו אני חייבת להסביר מה פירוש "לצאת עם אחותי לסיבוב". זה בערך כמו להוציא כלב לטיול. היא תעצור ליד כל עץ (לקטוף עלים/ענפים), תסטה מהמסלול כמה שרק אפשר, תחצה באדום, תעמוד באמצע הכביש ופשוט תדרוש בעיטה. רק שאחותי לא מצויידת ברצועה.


עירי ניחנה בכישרון לייצר ימים חמים בכל עונה של השנה ואפילו בפורים, כך שלמרות הרוח הקרירה, אנשים עם לבוש מינימלי חלפו רבות על פנינו. הלכנו לסיבוב וניסיתי לראות בגד- ים כי לטיול השנתי אני צריכה בגד- ים (תהיה בריכה או משהו), אבל לא מצאתי משהו שאהבתי. טיילנו קצת, ביקרנו בכל חנות ספרים שנקרתה בדרכנו (חייבה אותי לצאת- תשלם), עצרנו בכל ספסל (אחותי בנקמה על חנויות ספרים) וקנינו גלידה. בסוף אחרי שלא מצאנו שום דבר ששוה את תשומת ליבנו, או שהיה לנו כסף לבזבז עליו (מי אמר דמי פורים ולא קיבל?), חזרנו הבייתה. אני נאבקתי קשות בהליכה נגד כיוון הרוח תוך ניסיון לשמור את השיער הלא-רוצה-להישאר-אסוף רחוק מהגלידה. לגביע היה טעם של קרטון.


הדרך חזרה לקחה קרוב לשעתיים. אולי כי עצרנו לשחק דמקה עם אבנים צבעונית בגן שעשועים עם שולחן משובץ.


בסוף הגענו הבייתה.


אני אוהבת את הבית שלי, לפעמים.





היום יום שבת


היום יום שבת


מחר ערבית על הבוקר


מחר ערבית על הבוקר


ואני בחופשה…


מחר ערבית על הבוקר


מחר ערבית על הבוקר


ואני בחופשה…

מותר להיות שמחים לפעמים ^_^


T.A

ברוכים הבאים לבלוגי הקט!

פתחתי בלוג.


אני לא יודעת מה אעשה/אכתוב/אפרסם בו, אבל פתחתי בלוג.


אין לי חיים מעניינים/כשרון כתיבה ואני לא מצחיקה/שנונה אז באמת שאני לא יודעת מה אני אכתוב כאן.


לא נורא, נסתדר…


שני גורמים השפיעו על פתיחת הבלוג.


האחד הוא- יותר מדי אנשים שאני מכירה שהם בלוגרים ונוטים לשאלות מעצבנות כמו "יש לך בלוג?", "למה אין לך בלוג?".


השני- והעיקרי בעצם- הוא שלפי הבנתי את דברי חברתי, בלוג אמור להיות מקום בו אוכל לבטא את עצמי באיזו צורה שאני רוצה ואוכל לכתוב על דברים שאני לא רוצה לספר אפילו לחברים.


אמרתי לעצמי- "שווה ניסיון!" ונכנסתי לישרא לפתוח לי בלוג.


לצערי אני טיפוס שנוטש דברים באמצע, אך אני מקווה שעם הבלוג זה לא יקרה ואני אהנה מהכתיבה פה.

בכל מקרה, פוסט ראשון ואני מניחה שעליי להציג את עצמי. אז אתם יכולים לקרוא לי טרי.


אני לומדת בכיתה ט' ולפי הציונים אני כנראה לא יצור כל כך טיפש, אבל אני נוטה לעיתים (קרובות) לילדותיות יתר.


טוב, אני לא יודעת ממש איך להציג את עצמי אז…


אולי בפעם אחרת תתבצע היכרות עמוקה יותר.

^_^ לחייך זה בריא!

T.A