סתם… כדי להוסיף לזיהום

לפני כמה ימים הובא לידיעתו של מנהל בית מלון בעיר שכמה סקייטרים, ילדים, מחליקים בחוץ והורסים לו את המרצפות. המנהל ביקש מהם ללכת, אך הם סירבו והמשיכו. לפעמים כשהיה מתקרב הם היו מפסיקים, לפעמים הוא רדף אחריהם כדי שילכו, אך הם חזרו שוב ושוב. לבסוף הוא רדף אחריהם וכשהם ראו שהוא התרחק מעט מן המלון, הם כיתרו אותו והחלו להרביץ לו.


 






 


אתמול פרצה פה שריפה. ילדים שיחקו באש. הם רצו, לפי השמועות, סתם להוסיף לזיהום. עץ נשרף, עמוד חשמל נפגע. בבניין סמוך, בדירה שחלונה מופנה לכיוון של האש, יש ילדים קטנים. הלהבות והעשן הגיעו עד שם.


 


כשפרצה השריפה הרבה אנשים התקהלו. הם יצאו מהבתים, לפעמים בבגדים שנלבשו מאוד מהר, או אפילו בתחתונים. הרי איך הם יוכלו לישון בלילה מבלי לדעת את כל הפרטים?

נקיונות

יום שישי, צהריים. צריך לנקות.


אמא אמרה לי מה צריך לעשות, הלכה לסידוריה וציפתה בחזרתה לבית מבריק. ואני, כמובן, רציתי לעשות את המלאכה, אבל מה לעשות שהייתי חייבת לבדוק אימייל? אז התעכבתי קצת עד ששמעתי רעש במדרגות. מיד ליטפתי את הבית בעדינות והתחננתי ממנו לעשות פרצוף נקי. והבית, למרבה הפלא, דווקא הקשיב והסתיר את האבק מתחת לרהיטים. הידד! הבית אוהב אותי!


 




יום שישי, אחרי ארוחת ערב. צריך לשטוף כלים.


ביום שישי אני צריכה לשטוף כלים. לפעמים גם במהלך השבוע, אבל בדרך כלל רק בימי שישי. וגם מזה אני משתדלת להתחמק. אני שונאת לשטוף כלים! לשטוף צלחות עם שאריות פשוט לא עושה לי את זה. פשוט יש מצבים שרק שטיפת כלים יכולה לשים אותך בהם. אני, למשל, נגעלת מריח של כרוב אדום ושל תירס (מקופסת שימורים), אבל מה אני אמורה לעשות שאני אמורה לקרצף את שניהם מאותה הצלחת?


 




יום שישי, לילה. צריך לשטוף כלים (שוב).


אמא קמה באמצע הלילה וראתה שיש כמה כלים בכיור. אני, שנשארתי בביתי על מנת לבלות ערב חוויתי של עשיית כלום, נדרשתי לנקות, רצוי גם לא לשתות אחרי זה. עמוסה במחשבות על דוריאן גריי (רק בשבילו שווה שוב לראות את ג'נטלמנים) ועצבים על אימי, ניגשתי, ילדה עם כשרון מיוחד לחרב כל מה שבא במגע עם ידיה, לשטוף את הכוסות המעטות שעמדו בכיור. אז כוס אחת נפלה, אז היא שברה גם את הכוס שהיא נפלה עליה, אז מה? סמכתי על אוזניה של אימי ועל דביקותה של אחותי במסך המחשב שימנעו מהעולם לדעת. הרי אף אחד לא סופר כוסות.


אני חושבת לעשות ריאליטי בבית שלי. יקראו לזה "המדיח" וינסו לברר מי הכוס שתשרוד אחרונה (צלחות לא מתקבלות. אני גזענית). אני בונה על הכוס של הבירה. עבה מדי וגם ככה איש לא שותה בה.


 




יום שבת, צהריים. צריך לסדר.


אמא שלי החליטה שבגלל שאין לה זמן אחר, צריך לנקות גם בשבת. יהודים כשרים אנחנו, עובדים בשבת למען פסח. אמא שלי כבר תכננה איך היא תעביד אותנו כל השבוע כדי לגמור את הכול.


קמתי בצהריים. כלומר, אני כבר באיחור. התפקיד שלי להיום הוא לסדר את הדברים של בית הספר, את הספרים שלי ואז פשוט לעזור לה. גיליתי יומנים (של בצפר) מלפני שלוש שנים ומספיק ניירות כדי להציל יער. מסיבה לא ברורה גם מצאתי שספרייתי מכילה (יותר מדי) ספרי אהבה טיפשיים. מקורם עדיין לא ברור. גם מקום הימצאו של אחד מספריי.


אמא שלי הגיעה למסקנה שהיא צריכה לתת לי עבודות כשהיא לא לידי. ככה היא תוכל להתפעל מהתוצאות מבלי להתעצבן על עבודתי האיטית.


 




מסקנות:


גם אם ארעב ללחם, אני לא אעבוד בשטיפת כלים.


כשאהיה גדולה תהיה לי עוזרת.


אני צריכה לברר אם רק בבית שלי השוביניזם שולט, או שגם בבתים אחרים הבנים לא עושים כלום.


 






שבוע טוב!


 


T.A           ^_^

חמלה, ציורים ואחותה של ריי


יש לי בעיה עם מנגנון החמלה אצלי. הוא עובד.


אני מאמינה בקארמה. אם לך טוב, למישהו אחר רע. ככה זה, אין מה לעשות. אבל כשמנגנון החמלה שלך עובד, זה בדיוק ההפך. למישהו טוב ולך רע.


דוגמאות:


טוב- את/ה מסיים/ת ב-11:30. רע- אמא של המורה מתה. איזון.


טוב- את/ה יושב/ת במחשב. רע- אחותך לא נגעה במחשב כבר יומיים כי תפסת לה אותו.


ברגעים כאלו מנגנון הרחמים צריך לסתום, אבל לא… הוא חייב להעיר לי ולגרום לי להרגיש רע. ואז ייתכנו שני מצבים:


רע- אני במחשב, אך מרגישה רע על זה. רע- אחותי לא במחשב ומרגישה רע על זה.


טוב- אחותי במחשב. רע- אני לא במחשב.


דרוש: רופא עם התמחות בביטול ההתחשבות ברגשות האחרים. מישהו מכיר?


 




 


היום החלטתי לשבור מוסכמות, אז יצאתי מהמסגרת והסתובבתי כל היום כשעל גופי חולצה שהפכה לבד ציור. אני יצירת אומנות חיה! (באנגלית זה נשמע יותר טוב…)


לסיפור האמיתי:


החלטתי לערוך מלחמת מרקרים מול רון. הבעיה התחילה כשהוא גילה שהמדגש שנתתי לו מקולקל ואז הוא שלף מקלמרו לורדים צבעוניים. שלפתי גם אני אחד, שחור, אבל לו היו שלושה, צעקניים. בסופו של דבר נכנעתי כאשר הוא הצליח לקשקש גם על המכנס החדש שלי. טל אמרה שעכשיו עליי להוריד את בגדיי. אבל טל גם ניסתה לאנוס אותי!


אני נשארתי ללמוד כך, מכריזה על היותי פצועת מלחמה, בעוד רון הלך לביתו (כאב ראש. כן, בטח…) לפני שניתנה לי ההזדמנות לנקום.


דרוש (2): צלף מומחה עם התמחות בפיינטבול.


 




 


מתישהו השבוע גם ביקרתי לראשונה בביתה של ריי. בזמן האחרון די התקרבנו וזה לא ייתכן שנוכל להמשיך כך בלי הכרות עם ביתה של השנייה. אז מה אם היא לא ביקרה/תבקר בבית שלי? אני לא מארחת. ביתי לא אוהב להכניס אורחים. הוא בקושי מסתדר איתי. למרות שיש לנו דווקא הרבה מקום, מספיק לעשרה אנשים לפחות! בעמידה. אפשר יותר עם משכיבים אותם בערמות עד לתקרה, אבל זה לא הכי נוח.


אחרי שיחה קצרה שהלכה בערך כך: -אני באה אלייך. –בואי. –באמת? –כן. –כתובת. עליתי על מונית, הגעתי וניגשתי לדפוק בדלת. שער דפוק חסם את הכניסה. מתגברים. עליתי לחדרה בו היא ישבה על מחשבה והתכתבה עם מיני אנשים מוזרים, צבועי שיער ומחוסרי גבות. אח שלה, שהיה בחדר ליד, שלח לה הודעה וביקש לדעת את מי היא מארחת. -שמוליק. –למה להעליב? –לא מעליבה, קוראים לה שמוליק. ואז אחיה נכנס לחדר וקבע ששמוליק זה שם של פדופיל. שיהיה.


תגליות:


אחותה הקטנה של ריי מעצבנת.


כדי להסתדר עם ילדות קטנות ומעצבנות צריך להסכים לכל מילה שהן אומרות.


ילדות קטנות ומעצבנות יאהבו אותך יותר אם תשקרי.


לשקר לילדות קטנות ומעצבנות זה לא חכם אם אחר כך הן מספרות לאמא שלהן ששמוליק הגיע.


תוצאות:


ראיתי פרקים שהפסדתי מאינויאשה.


ריי יודעת על הבלוג (אני והפה הגדול שלי…).


ריי ארגנה לי עיצוב לבלוג (כשיהיה לי כוח אחליף).


אח של ריי הכריז שאני אחד הגברים (נגיד…).


 




  


עובדת קיומו של אחי הגדול מקשה מעט על העדכונים. השראת הכתיבה מופיעה ומיד אחריה גם הוא שמקים אותי ללא רחמים מהמחשב. אני אמצא כבר דרך…


 


T.A  (שקצת מפחדת מיום ראשון, אבל מאמינה שיהיה בסדר. חייב להיות)


 


    ^_^    

טיול שנתי

אתמול חזרתי מטיול שנתי של ארבעה ימים בגליל. הגליל פירושו חציית כל הארץ לאורכה ונסיעה של בערך שבע שעות (אני גרה בדרום).


את הנסיעה, כמו את רוב הטיול, ביליתי לצידה של ריי כך שמשעמם, לא היה. הילדה סתומה מדי. כשכולם סביבה אכלו, היא שלפה מהתיק גרנולה וטענה נמרצות שזה באמת טעים. איך משהו שנראה כמו מזון לאוגרים ונסורת יכולת להיות טעים? אפילו כשארז, המאבטח, שישב לפנינו, שאל אם יש לנו משהו טעים לאכול, היא הרימה את הגרנולה ושאלה "אני נראית לך כמו מישהי שיש לה משהו טעים?"


בדרך אספנו את אופיר, המדריך והסיוט שלנו בימים הקרובים. הוא מה שנקרא- מאנשי המחבתות, או אם תרצו בקיצור- מחבתונים. אנשים שבכל פעם שהם פותחים את הפה אתה מדמיין מחבת גדול שצץ ביד שלך ואז נחבט בראשם. הוא התעקש לספר בדיחות, לעשות קולות מוזרים ולנסות להיות שנון ומצחיק. לא עבד לו. לפי מה שאני ראיתי המורה שלנו לשל"ח דווקא התלהבה ממנו (ואף צחקה בקול חודר אוזניות מבדיחותיו). ככשאלו אותו על איך נראה עץ ארז, הוא הסביר "זה כמו ברוש, אבל הולך כמו אשוח" אכן איש חכם.


המורה לשל"ח, הידועה גם בתור דפנה, ניסתה להסביר לנו על דברים שראינו בדרך. כשחלפנו על יד בית סוהר היא הסבירה שמה שאנחנו רואים זה רק הקבלה והמשרדים ושהאסירים כלואים מתחת לאדמה. לקול מחאת התלמידים (אני) היא ניסתה להרגיע "כלואים שם רק ערבים! אהה… בני מיעטים! אהה… אסירים ביטחוניים!" גם כשעברנו על יד שלט של וורד הגליל היא הזדעקה "כאן מייצרים שוקולד!"


בסוף הגענו לאיזה מסלול שרצו שנעבור טרם בואנו לאכסנייה. אני וריי מצאנו כל מיני דרכים צדדיות שהיו הרבה יותר יפות מהדרך שלנו "היי! הם הולכים במסלול הלא נכון!" הצעתי לריי ללכת לאיבוד ולהימצא על ידי קק"ליסטים נאים "Let's find Kakalistim"


היו שם כמה מוזרים שצעקו לנו "היי! ילדה, ילדה, ילדה! לא ילדה…" ריי הגיבה ב-"אוסורי!", אך כמובן הם לא התיישבו.

בסוף הגענו לאכסנייה וגילינו שזה שהחדר קרוב מספיק כדי שלא נצטרך לסחוב תיקים, אומר שהוא קרוב מדי למוקד הרעש. מסתבר שהמחנכת שלי, שהגיעה בכוחות עצמה לאחר שלא יכלה לצאת עקב קלקול קיבה, רצתה להגיד לי שלום (WTF?). לוי ומדלן באו כדי להודיע לי וגררו אותי לחדרה של מורתי. אחרי שהיא אמרה לי שלום, נשלחתי חזרה לחדרי ולוי הלכה לה לאהובה בתירוץ שמורתנו קוראת לו.





למחרת טיילנו במקום יותר מדי יפה. איזו שמורת טבע צמודה לגבול עם לבנון. ברגעים מסויימים האמנו שאם נמות נחזור לשם, כי זה בטוח גן עדן.


אחרי שוויתרנו על הניסיון להישאר יבשות, היה כיף. בשלב מסויים די אמרה "איזה באסה זה ליפול פה" ונפלה, אז מיד קראתי "איזה באזה זה לקבל מיליון דולר!" וחיכיתי לגמולי. קרצי גם היא סירבה להירטב וכשראיתי אותה מקפצת על אבנים הייתי חייבת לעשות פעולה. הרי איזו מין חברה אני אהיה אם אתן לה לענות את עצמה בניסיון להישאר יבשה? אז השפרצתי עליה מים. היא לא אהבה את זה.


היו שם גם הרבה הרדופי נחלים שהמדריך אמר שמכילים ציאניד. הם מכילים רעל אחר, אבל באותו זמן לא ידעתי זאת. "בואי נקטוף ציאניד!" אמרתי לריי. הרי אי אפשר לדעת מתי נצטרך תה אלים.


אחר כך (אני חושבת שזה היה ביום הזה) ביקרנו בצוק מנרה. עלינו ברכבל וכל פעם שצפינו בפרה ריי צעקה "הנה סטייק!". היא עשתה זאת גם באוטובוס. כל כך הרבה פרות והיינו צריכים להכין לעצמו כריכים מחומרים דמויי אוכל. למה לעזאזל? במה חטאתי?


ברכבל למטה התלוותה אלינו דפנה, מורתנו היקרה והאהובה. כשהבנו שלא נוכל לשיר ביפנית, אני שלחתי יד אל הבמבה של דפנה וריי פשוט נחנקה מהריח. הפלאפון של דפנה צלצל. יש לה צלצול שנשמע כמו שחיטת חתולה."די כבר עם ההתעללות בבעלי חיים!" צעקתי, אך היא לא שמעה עם רעש הרכבל שנתקע בעמודים.


היינו גם באיך-שלא-קוראים-לזה (גלגיליות, גלשניות, כל שנייה קראו לזה אחרת) וקרצי שהייתה איתי לא הפסיקה לצעוק לי באוזן. זה כואב!

בערב, אחרי שכל היום דיברתי על זה, נשברתי. "גלידה, גלידה, גלידה. אני צריכה גלידה!". די וריי שהיו בארוחת הערב (להפגין נוכחות. גם ככה תכננו להזמין פיצה) חזרו עם מנות גלידה בשבילי שמסתבר שחילקו כקינוח. "מיליון דולר, מיליון דולר, מיליון דולר!" (אני לא מוותרת). החלטתי שלמחרת אני מדברת על כסף.

אחרי בלאגן קצר עם בר שהשתכנה בחדרנו ומסתבר שהוכרזה כנעדרת ופתחו בחיפושים אחריה (ורק אנחנו לא שמענו כנראה), ואחרי שווידאנו שלא יענישו אותנו בתור משתפות פעולה, הלכנו לחדר של הבנות האחרות (לבד היינו רק שלושה בחדר, למען התור למקלחת) והזמנו פיצה. לקח לה שעה להגיע, היא לא הייתה טעימה מדי והיא באה עם שני בקבוקי שתייה תוצרת פפסי (וביקשתי שיבררו אם זה קוקה קולה!). אבל זה לא יימנע מאיתנו לגמור את שני המגשים, לשתות מפה לפה (לא הביאו כוסות) ולצפות בכדורגל (בכל זאת, ליברפול). ממש אחוות בנים עשינו שם.


אה כן, גל וטל גם ניסו לאנוס אותי באותו יום.





ביום למחרת טיילנו קצת ביער ברעם. יותר נכון בשביל שלמות שהיה בתוך היער, לא ממש נכנס אליו. הזכיר לי את תיאורי מורתי לביולוגיה על מערכת העיכול (שלוחה של החוץ בתוך הגוף שאיננה ממש חלק מהגוף). אגב מערכת עיכול, שוב נאלצנו להכין לעצמנו כריכים מדברים דמויי אוכל. פשוט הכנתי כריך עם שוקולד.


הלכנו למרכז קנדה וניסיתי להחליק על הקרח. כשנשארו דקות ספורות לסגירת המשטח, החלטתי להעמיד פנים שאני יודעת להחליק ולמרבה ההפתעה, הצלחתי! רק מסתבר שבגלל הריפוד הגרוע, הפלסטיק של המחלקיים השתפשף ופצע את עורי. זה עדיין כואב (אולי כי התעלמתי). הצטערתי שהשארתי את הכסף בחדר ולא יכולתי לקנות כדורים וללכת למטווח.


בסוף יצא שישבנו אני, ריי ומדלן במסעדה למעלה ואיכשהו התגלגלה השיחה לתפרים (מהסוג שיורד מראשי ביום ראשון) ומדלן שאלה על רמות כאב. "אפילו אם תעשי ביד זה יכאב." הסברתי. "לא זה לא.." הגיבה ריי. היא אפשר לדבר בתמימות ליד ראשה הכחול.


התעכבנו ביציאה בגלל שארז, המאבטח, לא הופיע. אני וריי פיתחנו תאוריה על כך שהוא בוודאי עושה סקס פרוע בשירותים. גם ידענו עם מי. עם המדריכה הנחמדה שניסתה ללמד אותו להחליק. הוא הופיע לבסוף מעשן (הסיגריה שאחרי?), מחוייך כולו וישר כשעלה לאוטובוס חיפש אוכל (שרף קלוריות…).

איחרנו לחזור אז הכריחו אותנו לשבת לאכול לפני החזרה לחדרים. לא אכלתי ארוחת צהריים והסתבר לי שגם אחרי שסיימתי לאכול, נותרתי רעבה. הלכתי לבקש עוד מנה. למזלי לא הייתי היחידה בשולחן שהייתה רעבה כך שזה לא היה מביך. אחרי שסיימתי הילדה שלידי מילאה את צלחתי בצ'יפס. "כמה אני יכולה לאכול?" "אבל את רעבה, לא?" "אבל אכלתי, לא?".





ביום האחרון טיילנו קצת בצפת. בשלב מסויים ריי זרקה איזו הערה שאינני זוכרת, אך גרמה לכולנו לצחוק. "זה לא היה מצחיק, זה היה שנון!" היא ייבבה.


באוטובוסים התאומות ביקשו להחליף איתנו מקום. סירבנו בתוקף, הרי ישבנו מאחורי ארז! והרי הוא הוגדר כנחמד ושווה שיחה! ביקשנו ממנו להמליץ עלינו כעל תלמידות מצטיינות. "אבל אתן כל הזמן הייתן אחרונות." הוא אמר. "אבל זה היה בשביל שלא ישעמם לך!". וזו הייתה בערך האמת. באמת התעכבנו מאחור בשבילו.


בסוף חזרנו הבייתה. אחרי דפנה שהתעקשה לשיר(!) כל הדרך חזרה, והמראה מעל ראשו של הנהג שהעמיד פני נוחר שסירבה ליפול, לא העמדתי שאזכה לכך. הבית הוא מקום טוב. הבית אוהב אותי. הקירות שלו לא, הם כל הזמן נתקעים בי, אבל הבית אוהב אותי!





דברים שהבנתי בזכות הטיול:


1. אני זקוקה לאוכל כדי לשרוד.


2. יואב הוא ילד כמעט מושלם. הוא היה מנומס להפליא גם כשכולם דחפו, עזר לאנשים (נשים) לעבור במסלולי ההליכה, התפלל שחרית בבקרים והיה נמחד בצורה יוצאת דופן לבני מינו וגילו. אני באמת מקווה שלוי תצליח איתו.


3. ארז נחמד והייתי צריכה לקחת את הטלפון/פלאפון/אימייל/משהו שלו (גם ריי חושבת כך ולקחנו על עצמנו לברר).


4. סוסים לבנים יש המון, אך אביר טרם נמצא.


5. למים בהאכסניה יש טעם מוזר. והם בצבע כתום!

^_^


        T.A

אתמול בחמש, אחר הצהריים…

נשבעת לכם בפליקס, ארנב הצעצוע החדש של אחותי, שאם מוחי לא ימחק, אצבעותיי לא יכאבו וכוחי לא יגמר, הולך להיות פוסט ארוך. אני מודיעה את Zה מראש כדי… כדי… אני מודיעה את זה מראש!


אה.. הכותרת לא קשורה, סתם לא הצלחתי לחשוב על משהו יותר טוב. בכל מקרה זה הולך להיות תקציר שבועי.

בכל אופן, השבוע מבחינתי התחיל ביום רביעי. יום רביעי היה יום שדה כיתתי. יום שדה כיתתי אומר הליכה.


בשביל מה הסיור? בשביל העיר הנפלאה שלנו! שמסתבר שיש לה גם היסטוריה. עברנו בכל העיר (לא כל כך גדולה) וקיבלנו הסברים על ה-כ-ל, עם יותר מדי פירוט. אני די בטוחה שהייתי שורדת גם לולא ידעתי למה בנו את הבניין הזה דווקא כך ואיך זה מתאים לחום פה. במיוחד הבניין הזה שבמקרה נמצא ליד הבית שלי (שלא נתנו לי לחזור אליו) וסיפק לי טראומות ילדות קשות (גיל 5, מחבואים, לילה, הרבה גרמי מדרגות מסובכים). בסוף הסיור הגענו לקניון ומשם התזפזרות לבתים על אחריות התלמידים. מזיעה, עייפה, עם כובע בלתי ניתן להורדה (שיער מזעזע) ועם תלבושת בצפר- נכנסתי לקניון (הודעתי לאמא קודם, שהיא לא תארגן משלחת חיפוש. שוב..).


אם הייתי גרה בתל אביב/כל עיר גדולה/נורמלית אחרת, כל זה לא היה קורה.

יום חמישי, כלומר אתמול, היה עוד יותר נחמד. חברה שלי, שבינתיים תכונה ריי כי גם זה אחד מהשמות שלה, התקבלה לעבודה במסעדה יפנית (מי צריך כישורים כשיש את הקשרים של אבא?) והתלהבה מכך שהולך להיות לה כסף. בן כיתתנו אמר פתאום שלו כבר יש כסף. "יש לי 8500!" עינינו נפתחו בהתפעלות וברגע שסיימנו לגלגל את לסתותינו מהרצפה, הוא הסביר שזה כסף עוד מהבר מצווה. בר מצווה זה הרבה יותר שווה מבת מצווה. "מה אני כבר יכול לעשות עם הכסף?" הוא שאל נוכח מבטינו. בגלל שאנחנו תמיד עוזרות לחברים, התנדבתי מיד לעזור לו לבזבז וריי מיד טענה שיש לה כמה רעיונות בשבילו. הייתי מזכירה את היומולדת שלי, אך זה כבר חלף. אני חושבת שהוא מלמל משהו על רישיון ומכונית.


אל תקנה מכונית, תקנה מטוס! תמיד רציתי מטוס כזה על שלט שעושה היפוכים באוויר, מפיל כבסים של נשים זקנות וחוזר אליי בנחיתה מושלמת, אבל אף פעם לא קנו לי אחד =(


בכל מקרה, בהמשך היום הייתה פעולה של המד"צים (אין לי שמץ איפה לשים את הגרשיים) שאלו מדריכים צעירים שאולי יזכו לעבודה בחופש (הגדול) הזה, יזכו בטוח לעבודה בחופש הבא, אבל רק אחרי שבילו את השנה בהדרכת ילדים קטנים. אני אחת מהם. סידרו לנו הפעם חוג דרמה, היה מצחיק. כולם הראו את הצד הפגום של מוחם וריי אפילו שרה ביפנית! (תרגיל במשיכת תשומת לב). אבל הפעולה נמשכה והגעתי הבייתה מאוחר והפסדתי חצי אינויאשה והמחשב לא רוצה להוריד לי את הפרק.


ביום חמישי גם חילקו בסוף היום בבצפר סרט שהוגדר לצפייה מגיל 15, רק לבנות. לא נשמע מבטיח. בגלל שלא אכפת לי מהגיל, משלמות המחשב שלי (לא! אני מצטערת! אתה חשוב לי! רק תפסיק להשמיע רעשים של זעם) ובגלל שבמילא שוחררתי מוקדם, הכנסתי את הדיסק למחשב וגיליתי שעדיף היה לתת לביסקוויט (שלקח לי חודשים עד שהסבירו לי את פשר הכינוי!) לחטוף אותו. סרט על הפלות, על למה לא לעשות הפלות, על עזרה אם את לא עושה הפלה, על חרטות לאחר הפלה ועל נשים מעצבנות. עדיף אמצעי מניעה.

היום עוד לא נגמר, אבל נכון לעכשיו. הספקתי לנקות (בערך), לעשות שליחויות (דברים קטנים שנשכחו) ולקבל רשות להיות על המחשב (ביום שישי אני צריכה לבקש רשות. כלומר, לברר שלא זקוקים לי עוד). גם הספקתי ללמוד קצת, אבל למה להיזכר בדברים כאלה?


בבית ספרי מתכננים איזושהי תכנית למניעת אלימות. בתור הכנה העברנו 3 שעות (!) בדיבורים על "מה זה הצקה?". אני דווקא הבנתי את הרעיון- נגזלה מאיתנו שעת שינה שלמה ועכשיו המורים מנצלים את עייפותנו לביצוע שטיפות מוח. אכזרי. לרגעים הצלחתי לישון, אבל איזה צלצול מעצבן הפריע, דווקא היום בחר להישמע.


בכל מקרה, הוזכרו שליחויות נכון? אז נשלחתי להביא כמה דברים וכשחזרתי, במקום לתת מים לילדה שהלכה וסחבה הרבה, אמא שלי תכננה שליחות נוספת.


"את יודעת מה את יכולה לעשות?" שאלה אמא כשבראשה תכניות לעוד מסע עינויים.


"לאכול?" שאלתי בתקווה.


"נכון! לא אכלת! שכחתי אתכם לגמרי, לא הכנתי כלום!" התייפחה אימי שעכשיו כבר הייתה עסוקה מדי.


הייתי מכינה משהו לעצמי, אבל כישוריי במטבח מסתכמים בחביתות וכריכים למיניהם (כולל טוסטים!). אהה… אני יודעת גם להכין בצק לעוגות/עוגיות (מורחקת מתנורים) ולחמם במיקרו. במקום זאת חיטטתי במקרר/מקפיא/ארונות/כל מקום בבית ושום דבר לא נמצא. בייאושי שאלתי את אימי אם היא יודעת מה עלה בגורלם של השניצלים המוכנים לחימום ששכנו פה בעבר. אמא שלחה אותי לחיפוש חוזר ולאחר שכלום לא נמצא התנדבה לעזור. איכשהו הדברים, גם אם לא היו שם קודם, פשוט צצים לה מול העיניים!


אחרי שאכלתי אמא ביקשה ממני לקנות פחזניות. במקום זאת התיישבתי למחשב. את לא זוכרת להכין לי אוכל, אבל רוצה שאלך ואקנה פחזניות כדי שאת תוכלי לאכול?!


האמת, אני סתם מתלוננת. החנויות קרובות לפה והרשימות קצרות. אבל לרטון זה עוזר.





עקב בעיות רפואיות, ימי שדה וביטולים למיניהם, מאז היציאה לחופש פורים לא למדתי (ולא התלוננתי!) לא מתמטיקה, לא ערבית, לא היסטוריה לא… טוב, למדתי יום וקצת, אין הרבה שיעורים שנכנסים.

    ^_^


            T.A

כואב לי…

מסיבות שאני לא מעוניינת לפרט יש לי כרגע תפרים בראש. אני מרגישה כל תפר וזה כואב!


עכשיו אני גם תקועה עם תחבושת ענקית על הראש שאסור להסיר, להרטיב, להזיז וכל השאר. הצד הטוב (יחסית), אולי אמא תרחם עליי ותרשה לי להשאר מחר בבית.


כשחזרתי הבייתה אמא נזכרה בתפרים (יצור אכזרי שכמותה), שלפה מכונת תפירה (מתוך הכיס האחורי) וביקשה אליה איזה ג'ינס ששוכב בארוני יותר מדי זמן באין מפריע. אחותי רוצה לנסות לתפור לעצמה תיק, שיהיה. 


כשפתחתי את הארון גיליתי שאני לא מוצאת את הג'ינס, למרות הידיעה הוודאית שהוא שוכן שם. חיפושיי לא העלו כלום, אך גיליתי את מקור הבעיה- הארון שלי מבולגן!


הגילוי לא בא בהפתעה, הארון שרוי במצב זה כבר חודשים ארוכים (מאז תחילת החורף אני חושבת), אך הפעם זה באמת עבר את כל הגבולות (אם עוברים את הגבול, לאן מגיעים?). הפשלתי שרווליי (טוב, נו… כבר לבשתי קצר) ויצאתי למשימה לסדר את הארון! התייאשתי וחזרתי למחשב. בסוף בכל זאת חזרתי לארון והוצאתי תחילה את המכנסיים, יותר קל לקפל.


"מאיפה לעזאזל זה הגיע?", "מה זה ושל מי זה?" ו"מה יש לאכול?" היו השאלות העיקריות שחלפו לי בראש.


עכשיו תור החולצות. הוצאתי הכל והבטתי בערימת הזבל. דברים שאף פעם לא לבשתי וכנראה, אם לא יצמידו אקדח לרקתי, שאף פעם לא אלבש. לא היה לי לב לזרוק בגדים. מקסימום נתרום לאיזו עמותה, או נשתמש כסמרטוט. ניסיתי לקפל הכל, אבל בשל היותי טיפוס מוכשר הופלתי על ידי ערימה של בגדים מצחקקים בקולניות. מי ידע שגם חולצה שחורה היא צעקנית.


בסוף דחסתי את החולצות החצי-מקופלות לארון בכמה ערימות של- אשן איתן, אלבש אותן, אמחזר אותן (לולא הייתי עצלנית) ו-לא אעשה איתן כלום, אבל למה לזרוק?


נו… למה אני מתלוננת? הרי זכיתי לסוף טוב.


ארון מסודר, בערך, ואחות עסוקה מכדי להציק.


^_^





החופש והיעדרותו של אח שלי מהבית במשך מרבית היום מאפשרים עדכון יומיומי. אז אני מנצלת גם אם אין מה לכתוב…

T.A

נ.ב


ישרא לא עוזר בתור תרופה נגד כאבים…

טיול בשבת

נשבעת לכם בקספר, עכבר המחמד הדמיוני שלי, שרציתי לבצע בפוסט הזה את ההיכרות העמוקה שאוזכרה בפוסט הקודם. אבל מפלצת מרושעת השתלטה לי על המחשבות ומחקה כל מה שתכננתי לרשום. טוב, בעצם, פשוט קרה משהו אחר שדרש את תשומת ליבי המיידית.


קודם כל קמתי בבוקר. כן, למרות שזו שבת מנוחה והכל ישנם אנשים במשפחתי שחושבים כי זה נעים כשמעירים אותך בשעות לא הגיוניות (11!!!). טוב, האמת היא שאני התעוררתי לבד, אבל הם לא נתנו לי לחזור לישון.


בכל מקרה, מיד לאחר ארוחת הבוקר (שלא הייתה משהו. עדיף לישון) נפלה עליי בשורה בזו הלשון:


"טרי, היום את לא תעבירי את היום ברביצה חסרת תועלת, שיטוט ברשת, קריאה, או שום דבר אחר שצריך לעשות ביום מקודש זה של מנוחה. היום את לוקחת את אחותך לסיבוב בעיר!" (ה"עיר" אצלנו היא טיילת נחמדה וקטנה עם כמה באסטות ודוכנים בצד שנמצאת ליד הקניון, כך שגם זאטוטים יכולים ללכת לשם)


בעיקרון אחותי יכולה ללכת עם הילדות מהכיתה שלה, אבל מכיוון שהפקודה באה ממש, שליטת היקום הבלתי מעורערת שאפילו האדמה בה היא משפשפת את הסולייה המלוכלכת שלה נשגבת ממני (אמא שלי), לא הייתה לי האפשרות להתווכח. לקחתי את הדרדסית וירדנו, ברגל.


בנקודה זו אני חייבת להסביר מה פירוש "לצאת עם אחותי לסיבוב". זה בערך כמו להוציא כלב לטיול. היא תעצור ליד כל עץ (לקטוף עלים/ענפים), תסטה מהמסלול כמה שרק אפשר, תחצה באדום, תעמוד באמצע הכביש ופשוט תדרוש בעיטה. רק שאחותי לא מצויידת ברצועה.


עירי ניחנה בכישרון לייצר ימים חמים בכל עונה של השנה ואפילו בפורים, כך שלמרות הרוח הקרירה, אנשים עם לבוש מינימלי חלפו רבות על פנינו. הלכנו לסיבוב וניסיתי לראות בגד- ים כי לטיול השנתי אני צריכה בגד- ים (תהיה בריכה או משהו), אבל לא מצאתי משהו שאהבתי. טיילנו קצת, ביקרנו בכל חנות ספרים שנקרתה בדרכנו (חייבה אותי לצאת- תשלם), עצרנו בכל ספסל (אחותי בנקמה על חנויות ספרים) וקנינו גלידה. בסוף אחרי שלא מצאנו שום דבר ששוה את תשומת ליבנו, או שהיה לנו כסף לבזבז עליו (מי אמר דמי פורים ולא קיבל?), חזרנו הבייתה. אני נאבקתי קשות בהליכה נגד כיוון הרוח תוך ניסיון לשמור את השיער הלא-רוצה-להישאר-אסוף רחוק מהגלידה. לגביע היה טעם של קרטון.


הדרך חזרה לקחה קרוב לשעתיים. אולי כי עצרנו לשחק דמקה עם אבנים צבעונית בגן שעשועים עם שולחן משובץ.


בסוף הגענו הבייתה.


אני אוהבת את הבית שלי, לפעמים.





היום יום שבת


היום יום שבת


מחר ערבית על הבוקר


מחר ערבית על הבוקר


ואני בחופשה…


מחר ערבית על הבוקר


מחר ערבית על הבוקר


ואני בחופשה…

מותר להיות שמחים לפעמים ^_^


T.A

ברוכים הבאים לבלוגי הקט!

פתחתי בלוג.


אני לא יודעת מה אעשה/אכתוב/אפרסם בו, אבל פתחתי בלוג.


אין לי חיים מעניינים/כשרון כתיבה ואני לא מצחיקה/שנונה אז באמת שאני לא יודעת מה אני אכתוב כאן.


לא נורא, נסתדר…


שני גורמים השפיעו על פתיחת הבלוג.


האחד הוא- יותר מדי אנשים שאני מכירה שהם בלוגרים ונוטים לשאלות מעצבנות כמו "יש לך בלוג?", "למה אין לך בלוג?".


השני- והעיקרי בעצם- הוא שלפי הבנתי את דברי חברתי, בלוג אמור להיות מקום בו אוכל לבטא את עצמי באיזו צורה שאני רוצה ואוכל לכתוב על דברים שאני לא רוצה לספר אפילו לחברים.


אמרתי לעצמי- "שווה ניסיון!" ונכנסתי לישרא לפתוח לי בלוג.


לצערי אני טיפוס שנוטש דברים באמצע, אך אני מקווה שעם הבלוג זה לא יקרה ואני אהנה מהכתיבה פה.

בכל מקרה, פוסט ראשון ואני מניחה שעליי להציג את עצמי. אז אתם יכולים לקרוא לי טרי.


אני לומדת בכיתה ט' ולפי הציונים אני כנראה לא יצור כל כך טיפש, אבל אני נוטה לעיתים (קרובות) לילדותיות יתר.


טוב, אני לא יודעת ממש איך להציג את עצמי אז…


אולי בפעם אחרת תתבצע היכרות עמוקה יותר.

^_^ לחייך זה בריא!

T.A