בוקר

איחרתי הבוקר לעבודה.

ביקשתי מהן הזוג להעיר אותי כשהוא קם, אולם הוא העדיף לחכות עד שכבר עמד לצאת. "הנקת כשהשעון צלצל, הייתי בטוח ששמעת אותו", היה הטיעון בו דבק, שהדבר היחיד שיש לי לומר לזכותו הוא השיפור לעומת "ישנתן כל כך יפה ביחד" בו בחר בפעם הקודמת.

הבעיה בעיכוב בהשכמה היא שהוא מתגלגל. ההתארגנות מתארכת כשאת גם מצילה את הבית מפעילת טרור שהוציאה לך את קופסת האוכל מהתיק ומשחקת כעת עם האורז. אחר כך הנסיעה תהיה בשעה שהכביש כבר עמוס, החניות הקרובות למקום העבודה תיתפסנה וכך העיכוב נגרר לאיחור משמעותי.

מה עוד קרה?

הקטנה התעוררה כשהייתי במטבח ובמקום לבכות בעלבון על כך שגילתה שהיא לבדה, פשוט קראה "אמא" בקול קטן וחצי מנומנם. כשהגעתי אליה היא בקושי פקחה עיניים, אולם מיד כשניגשתי היא זרקה את המוצץ הצידה והתחילה להתגלגל ולחייך. היא התעקשה להתארגן לבד, החל מלפשוט את הפיג'מה, דרך להוריד את החיתול ולהתיישב על הסיר, וכלה בלנגב את עצמה ולשפוך אותו. גם בהתלבשות ירדתי לדרגת מסייעת, כשהכל בזהירות ותוך מתן דגש על הישגיה שלה, שכן מה שנתפש כפלישה לתחום סמכויותיה נענה בקריאת "לא, שיפקה!" נחרצת.

היא שעשעה אותי בעודי מתלבשת, עושה פרצופים בעודה עוטה חולצה שלי כשכמייה על ראשה וכתפיה. אחר כך התרוצצה להחביא לי את הנעליים והביאה לי אחרות במקומן, מקפידה לשמור על חיוך שובבי. היא ליטפה את הכלב ונתנה לו ללקק את כפות רגליה, לשביעות הרצון של שניהם, ואז נפרדה ממנו בחיבוק.

היא רצה לתוך הגן ישר למשחקים ולילדים שהיא אוהבת.

אמא שלי הייתה אומרת "כל עכבה לטובה".

כדי להשלים בוקר מושלם, בעבודה התחילו להביא וופל לימון.

*הורדתי אפליקציית וורדפרס לטלפון, כי למחשב שלי אני לא מגיעה אף פעם, אז אולי אעדכן יותר עדכונים קצרים. נראה.

שלמות

שיפו היום בגן.
מוזר לי לכתוב את זה. מעולם לא הבנתי למה שולחים ילדים לגן בימי שישי, אם ההורים ממילא לא עובדים, אבל בבוקר היא התעוררה, ראתה את ה"תיק!" ומיד נזכרה שעם התיק הולכים ל"גן! גן! תות!". תות זו הסייעת.
אז בן הזוג לקח אותה לגן ועד שחזר כבר הייתה האמבטיה מצוחצחת, מכונה אחת הייתה בכביסה ובדיוק ניגשתי למטבח. איזה הספק מדהים יש כשלא צריך להסביר לפעוטה סקרנית מה עושים, או להרחיק אותה מחומרי ניקוי, או לתת לה להוסיף אבקה למכונה 10 מ"ל כל פעם, כי מיד אחרי שתצליח תדרוש "עוד!".

כל המילים שלה כמעט מסתיימות בסימן קריאה מתוק כזה. "עוד" דווקא יותר מגוונת. היא מתחילה בסימן קריאה, ואם היא נענית בשלילה היא עוברת לסימן שאלה ואז עונה לעצמה בנקודה פסקנית.

חברה אתמול שאלה אותי למה אני מרגישה שזו הייתה החלטה טובה להביא ילדה לעולם, כחלק משיחה במטרה לעזור לה לברר לעצמה את אי הרצון להביא ילדים. לא יכולתי להעביר לה את גל האהבה ששוטף אותך כשאת מחבקת לחיקך תינוקת ערומה ושברירית שהיא שלך. או את הרטט כשהיא מחייכת אליך לראשונה.
אבל חוץ מרגשות, יש גם סוג אחר של התפעלות, או יותר אינטלקטואלית, מלהיות חלק מתהליך למידה של תינוק. לחוות את ההתפתחות שלה, לכוון אותה, להיות חלק מהתהליך, ללמד וללמוד. לראות איך הידיים שפעם נשלחו לכיוון כללי של חפץ בלי לפגוע היום נשלחות לתפוס צעצוע ממאחורי הגב. איך גבב צלילים הופך להברות ואז למילים שמאחוריהן כוונה ברורה. להרגיש את ההתלהבות שלה מחוויות חדשות, את ההתרגשות האמיתית מחגיגות חושיות שגורמת לה לרקוד כשהאוכל טעים. לחוות דרכה את כל החוויות הראשונות ואת הפליאה האמיתית מהעולם הזה זו זכות גדולה.

חוץ מזה, הוספתי. זה קל כשיש לך את הילדה הנפלאה בעולם. זו, אגב, לא אמירה רגשנית אלא תובנה של בן הזוג ושלי אחרי תצפיות ממושכות על ילדים אחרים, חלקם מוצלחים למדי. פשוט יש לנו ילדה מושלמת. היא מתקשרת את הרצונות שלה נהדר, היא משחקת יפה עצמאית ואיתנו, היא אוהבת אנשים חדשים, היא משתפת פעולה בצורה יוצאת דופן גם עם הורים שגוררים אותה לטיולים במקומות זרים ומחליפים לה מיטה כל יומיים. קסם.
לפעמים אנחנו מתבאסים עבור הורים אחרים שהם נאלצים לגדל ילדים שאינם שיפו, לאהוב אותם למרות הפגמים ועוד לחיות באשלייה שהם ילדים מושלמים. מה שהם לא, כי הם לא שיפו, שהיא כן ילדה מושלמת.
רואים שהתאהבתי?

אני חושבת שזה די הכרחי להיות מאוהב לחלוטין בילד שלך, ובאמת מנסה להבין איך אפשר לשרוד את זה כשלא. היא חייבת להיות מושלמת, אחרת כל הדברים המרגיזים היו מציפים, אבל מכיוון שבסך הכל היא מושלמת, הם זניחים לגמרי.
הכי חשוב למצוא לכל דבר מעיק את ההסבר ללמה זה הופך אותה למושלמת.
זורקת את האוכל ומסרבת לכל מה שאת מציעה? כי יש לה אופי וחשיבה עצמאית.
מתעוררת מלא בלילה? זה כי היא עילוי אבולוציוני שמגנה על עצמה. אז מה אם בעולמנו מחוץ לסוואנה זו יכולת שתועיל בעיקר אם את הומלסית שלא רוצה שיגנבו לה את הקרטון.

כפי שאפשר להבין מהמשפט הראשון, הפוסט הזה התחיל אתמול, ופשוט מאז שחזרה מהגן ועד שנרדמה כעת לא היה זמן להמשיך אותו. לא שאני זוכרת מה רציתי לכתוב. לא שאני זוכרת איך כותבים.

בכלל תכננתי לכתוב פוסט טיול, כי ממילא הבטחתי לחברה מסמך עם מלוא הטעויות שעשינו כשלקחנו פעוטה לחו"ל, כדי שתוכל להימנע מהן. לחברה, אגב, יש תינוק שיכול היה להיות משלם כמו שיפו, אבל נשמתו בחרה להתאכלס בגוף זכרי ושום יצור שהתחיל את חייו בלהשתין להורים שלו בעיניים לא יזכה ממני לתואר הזה.
אולי פוסט סיפור, עם תוצרי סדנת הכתיבה בה השתפתי.
או סתם פוסט התפעלות והודיה, כי כאמור יש לי ילדה מושלמת וראוי שאפטפט עליה ועל כישרונותיה הרבים בכל הזדמנות, כדי שבדמיונם של כל הקוראים תיחקק דמותה של פעוטה השרה לעצמה ומענטזת מול המראה.

אבל אולי בפעם אחרת. בינתיים, אפרד עם משחק המילים הראשון של שיפו:
היא לקחה את גומיית השיער שלה (ידועה גם בתור קוקיה, או במילותיה שלה "קוקו"), הסתירה איתה את פניה וקראה- נו, ניחשתם?- קוקו!

שיהיה לכם שבוע מושלם כמו הרגע הזה.

לשיפו יש מחברת בה אני כותבת לה מדי פעם על דברים שעשתה או שעשינו, על רגשות והתרגשות וחידושים. כשזמן מה לא יוצא לי לכתוב, מיד זה מובחן, כי בפעם הבאה במקום להתמקד ברגע – בתלתלים שלה המונחים על הכרית לצדי, בצחוק שלה לאחר שלקחה את הזנב של הכלב, הכניסה לו לפה והוא החל להסתובב – במקום באלו העמוד יתמלא רשימות שלה עדכוני מה היה בזמן הזה. זה מצער כי היא לא תדע שכשאמא שלה עברה לירושלים היא התפעלה מדי בוקר כשנסעה באוטובוס דרך אילו נופים היא עוברת, אבל כשהיא רואה אותה מחייכת זה לא רק מפעים כל פעם, אלא מפעים כל פעם כמו הפעם הראשונה בה אי-פעם נדהמת למראה כלשהו, אלא תדע שהיא התחילה ללכת, ולמדה להתגלש לבד, ושהיא מביאה בעצמה את הסיר מהמקלחת ובוחרת ספר כדי להתיישב עליו.
שאלו אמנם הישגים ראויים לציון, אבל בכלל לא מעבירים את האיכויות שלה כילדה שעשויה מקרני שמש וצחוק.

כשנכנסתי עכשיו, הופתעתי לראות כמה זמן חלף מאז העדכון האחרון. גם פה, הנטייה היא היא לעדכן: היה חורף, בא אביב, קצת אחרי פסח חגגנו שנה לבנדיטית, מה שנראה ממש מזמן, כי היא הייתה פיצית בתמונות מיום ההולדת וכיום היא ענקית. התחלתי לעבוד, הגשתי את התזה, נבחנתי עליה, הגשתי מאמר.

זה שהתזה הזאת עלתה לי בבריאות הנפשית, זה ידוע. לפני הבחינה, נפגשתי עם המנחה שלי לסכם. רציתי להתנצל, כי למרות שלקראת הסוף הוא עורר בי מיאוס, לא הייתה זו אשמתו, הבנתי, אלא נבע מהבעייתיות שלי שהעיבה על השנה האחרונה. רציתי להותיר דף נקי, וחשבתי שלהודות בפגמים שלי- קודם כל מול עצמי, בצורה קצת יותר מפורטת- יעזור לי לא לשחזר את המקרה. ידעתי מה לומר ואיך, אך ברגע האמת, למרות שהמנחה שלי באמת אדם חביב ולא מאיים, התברר כי אני לחוצה מהמעמד.
הגילוי היה מפתיע. התחלתי לשחק בדבר מה שמצאתי על השולחן, מעין חלקיקי פלסטיק אלסטיים מעט ושקופים למחצה. תוך כדי משחק הבנתי בזעזוז שמדובר בגזירי ציפורניים. דיברנו, עמדתי לפתוח ב"רציתי לומר ש" ומצאתי את הקול שלי רועד. הרגשתי שהאדמתי. הנה, פתאום, אני בוכה. מובן שהמשך הדברים לא היה כמתוכנן גם כן. במקביל למה שהגוף שלי הראה, יכולתי לחשוב ראציונלית שזה מגוחך ואיך מפסיקים את התגובה המיותרת הזאת, אבל הגוף בשלו. מה הוא יודע.

המשקל שהוסר מעל כתפיי היה לא יאומן. זהו, בלי רגשות אשם. הזמן הפנוי שלי הפך פנוי באמת, בלי נסיונות להכניס עריכות פה, לתקן איזה גרף שם, לשנות פונטים. כל אחד מהאיורים למאמר עבר לפחות 10 איטרציות, בהן הרגשתי כמו אותם מעצבים גרפיים המתלוננים בclients from hell על הלקוח – במקרה שלי, המנחה – שרוצה את זה ככה ואז אחרת, גדול ואז קטן, בצבעים האלו ועם לוגו כזה, ובעצם בפעם הראשונה זה היה טוב ולמה הרסת. כל תיקון כזה נגרר ונגרר, כי בין עבודה למשפחה לצרכים בסיסיים למי יש זמן להתעסקויות קטנוניות שאת לא רוצה, אבל מרגישה מחויבת להן.

דווקא הלימוד לבחינה היה במפתיע מהנה. אמנם בבחינה עצמה שכחתי אפילו את שמי ותפקדתי מזעזע, מה שמפתיע נוכח יכולתי לצאת מהממת בראיונות, אבל הלימוד, שכלל לחזור על החומר שאי-פעם למדתי מהתואר הראשון ועד עכשיו, הזכיר לי למה בעצם אני אוהבת את התחום והשנה האחרונה הזאת על מאבקיה לא מייצגת בכלל.

אתמול לקראת ערב טיילנו לנו באחד המסלולים הנעימים באיזור. השמש האדימה על ההרים וגווני הירוק היו עזים כנגדה. רוח קלילה הנעימה את הליכתנו. שיפו החזיקה לי את האצבע כשהלכה לצדי, אבא שלה דחף את העגלה מימינה והכלב שלנו התרוצץ בינינו. אושר.

זמנית

אחרי הבלאגן עם המטפלת הקודמת והתקופה שהייתי בבית, מצאנו מטפלת חדשה-ישנה, ששיפקה הכירה כשהייתה עוד ניובית ובטח לא זוכרת, אבל חזרה מחופשת לידה ובאה לנו בול. אלא שבתקופה בה הייתי איתה בבית, היה לנו ממש כיף.
לא תמיד- בימים בהם חשבתי שאצליח לעבוד היה זוועה. הייתי כותבת בעמידה כשהיא במנשא, הייתי מותשת ממנה ורק מחפשת זמן בו אוכל להתפנות ממנה ולהתרכז קצת לבד. אולם כשהפנמתי שלא עובדים עם תינוקת, מצאנו מלא פעילויות כיפיות ונהננו מאוד. בעיקר, היא התעקשה ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולהוציא ממני עוד ועוד קריאות התפעלות.
לכן, כשנמצאה המטפלת, לא ששתי לוותר על זה, והודעתי לה שאנחנו צריכות אותה רק לשלושה ימים בשבוע, אם זה יתאפשר. ממש במקרה, נמצאה התינוקת שתשלים את היומיים החסרים.

המנחה שלי התעדכן, והודיע כי, למען ההגינות כלפי שאר הסטודנטים, יוריד לי את המלגה בהתאם ל-60% משוויה. לכאורה, זה מהלך ממש לגיטימי ומתבקש. בפועל, בניגוד לסטודנטים האחרים, אין לי עיסוקים אחרים בימי העבודה שלי. אני לא עושה קורסים, לא צופה בסרטוני יוטיוב, לא לוקחת הפסקות קפה, לאנכנסת לפייסבוק, לא מורחת את הזמן. פעמים רבות אפילו ויתרתי על ארוחת צהריים כדי להמשיך לעבוד. בנוסף, מכיוון שמדובר בתזה שלי שאני רוצה להגיש, הייתי עובדת גם מהבית, כותבת בלילות עם הפסקות להנקה, מריצה סימולציות בסופי שבוע.
אך ממילא שקלתי לבקש ממנו שיפסיק לי את המלגה לגמרי כדי שלא ארגיש אשמה על הזמן שנמרח לי, כך שקיבלתי זאת בהבנה והקלה מסוימת.
אלא שאז הוא הזכיר לי, כשרצה לקבוע איתי פגישה וניסה להיזכר באילו ימים אני נמצאת, שמצופה ממני להיות במשרד כל היום בימים בהם אני עובדת (הוא קרא לזה משרד, לא אני). זהו. הפכתי לעובדת שעתית. זה נשמע מאוד הגיוני בסך הכל, אז קשה לי להסביר למה זה העליב אותי כל כך. במיוחד כשכל מי שהכרתי- ואפילו המנחה שלי עצמו אי אז- כתב מהבית או מהספריה באופן חופשי ועצמאי. רגע אחרי העלבון, שבלעתי, הבנתי משהו נפלא- הוא בעצם שחרר אותי.
עד עכשיו, למרות שיומיים בשבוע הייתי עם שיף ונהנינו, עדיין הייתי מנסה לעבוד קצת מהבית, להשלים קצת דברים בערב או בסופי שבוע. עתה זה פסק. אין רגשות אשם. אם אני עובדת שעתית, אז אני לא לוקחת עבודה הביתה. זהו, בלי רגשות אשם. כמה הקלה.

האפיזודה הזאת היא בעצם עוד חלק מהיחסים המדרדרים עם המנחה שלי. עד עכשיו, היה לי ברור שהבעיות נובעות ממני, מקשיי התקשורת שלי. למשל, כשאני לא עומדת בדדליין שהסכמנו עליו בלי לעדכן והוא מניח שאני זורקת, כי אני לא מסוגלת לומר שאני כמעט שם אבל לא הספקתי כי נאלצתי לצאת מוקדם ללוויה. או שממש ניסיתי לעמוד בהערכת הזמנים המקורית למרות שהייתי חולה שבוע, אבל אז פיטרנו את המטפלת. חוסר היכולת שלי להסביר את המצב, אולי מחשש שאחשב כמתרצת ואולי זה אפילו עמוק יותר, לא מאפשרים לו להבין. זה ברור לחלוטין שהוא יכעס עליי נוכח המצב הזה.

בכל אופן, אצלנו בחוג יש תאריכים קבועים לבחינות מוסמך, ובהתאם תאריכי הגשה קבועים לתזה. הייתי אמורה לסיים בדצמבר, אבל אז היה את הבלאגן עם המטפלת וזה לא היה סביר. עדכנו את השאיפה למבחן של פברואר, הגשה בינואר. אלא שהוא פשוט לא היה זמין, לא קרא מילה ממה שכתבתי ושבוע אחרי הדדליין, כשכבר עברנו את ההארכה שביקשתי והוא אפילו לא החזיר לי מיילים, הוא זרק לי בחיוך שאשאל עד מתי אפשר להגיש.
יוני. אפשר להגיש עד יוני, כי זה התאריך הבא.

עכשיו, יכול להיות שהוא באמת לא ידע איך זה עובד ושהדדליין קשיח. יכול להיות שבאמת התגלגלו הנסיבות כך ששבועות לא היה לו זמן לקרוא מילה. אבל באמת נראה לי שהיה מקום, וגם יצאתי מגדרי כדי לבקש זאת ולא סתם לשבת לחכות לתגובה ממנו, לפנות קצת זמן לעבודה משותפת שהייתה מאפשרת לנו לסיים עם זה.
אז אין לי אלא לחשוב שהוא עושה לי דווקא, מה שקצת מפתיע בהתחשב באופיו הטוב וההגון בדרך כלל, אבל לא מופרך. אני קצת מבינה את זה, אבל אז בן הזוג מזכיר לי שלעשות דווקא, גם אם אני הייתי הראשונה שלא הייתה בסדר, זה פסול, במיוחד ביחסי מנחה-תלמיד, ושאני לא צריכה להצדיק אותו.
מבחינתו, אני גם ככה "עובדת שלו" עד פברואר, כי יש לנו מאמר לכתוב, וזה לא באמת משנה אם אני ניגשת עכשיו או מחכה חודשים למבחן שלי.
מבחינתי, זה כל ההבדל. מי שהתחיל איתי את התואר השני, רובם סיימו בתקופה הזאת שנה שעברה. כלומר, משכו עוד סמסטר. זה די מקובל. אם אני, עם החלפת מנחה באמצע, היריון וחופשת לידה שהיא בעצם סמסטר, הצלחתי לסיים שנה אחרי- זה לא כזה נורא. יכולתי לקבל את התעודה שלי בטקס הקרוב, יחד עם עוד כמה דחיינים מבין חבריי. לסיים ביוני פירושו להודות שלקח לי ארבע שנים לסיים את התואר. זה אומר שאקבל את התעודה שנה הבאה, ובמקום לפגוש חברים בטקס אפגוש סטודנטים שהספיקו לסיים תואר ראשון ושני בזמן הזה. זה מייאש אותי ממש.
הוסיפו לכך את הנטייה המעצבנת לשכתב דברים ולשפר אותם עד הרגע האחרון, ובמקום לצאת לחופשי, גם אם התזה תהיה כתובה, אני בעצם כלואה עד יוני.

אבל היום יום שלישי, והוא לא יום להיות מיואשים בו, כי אני בבית ושיף שולפת בננות מהסלסלה ומקלפת אותן ואני צריכה להציל את הבית ואז לצאת איתה לכבוש את העולם ולא להרגיש אשמה על פסיק.

אחד הדברים שכן מהנים במעברי דירה, זו הנוסטלגיה שצפה כשאורזים הכלכ ופורקים ומגלים מחדש את כל שנשכח כבר שנים. 

אז אני למשל גיליתי את שנת 2008 בבלוג, שדי חיבבתי.
בין היתר, מצאתי את הפסקה הבאה:

אני שונאת כשנוזפים בי, אבל מתקשה לעשות את הדבר הנכון, גם כשאני יודעת מהו. נניח, להתקשר להודיע לפני שאני לא מגיעה. לפיכך, פיתחתי יכולת מדהימה להמצאת תירוצים בדיעבד, שמעבדת אותם ומשכללת אותם ככל שעובר הזמן, כך שבנקודה בה אני בוחרת להפסיק לסנן את הבוס שלי, אני יכולה לספר בטבעיות שלא הגעתי כי חטפו אותי חייזרים, ולא החזרתי תשובה כי הקרינה הקוסמית טיגנה לי הפלאפון וכשיצאתי מהסניף כשבידי מכשיר חדש – וכהרגלי ריחפתי קצת בעודי מעיינת בתפריטים המשוכללים שלו – התפרצתי בטעות לכביש ונפגעתי על ידי מכונית, שאמנם מיד בלמה אך המשקל שלה על הרגל שלי עדיין גרם לסדק קל והפנס השבור שלה ככל הנראה חבט בי די חזק, כי בגין המכה אשפזו אותי. רציתי לחזור אליו ברגע שקיבלתי את ההודעה, כשבוע לאחר מכן, אבל הייתי צריכה בדיוק להיכנס למשמרת.

רציתי לשאול את עצמי:
עכברונת, אבחנת את הפגם הזה באישיותך לפני תשע שנים, לא יכולת לעשות משהו לפני שהוא ניסה להכשיל אותך בכל שלב בחייך?

בית חדש

שונאת מעברי דירה.
לחפש את הבית הנכון, וזה תמיד בלחץ של סוף חוזה ותמיד בעיתוי בו יש הכי מעט זמן להתעסק בזה. בסוף מוצאים מקום, שאולי הוא פחות וכנראה שהוא יותר טוב מזה הקודם, אבל כך או כך הוא אחר.
אחר כך צריך לארוז הכל, לסדר ולבחור מה ימשיך הלאה ומה עדיף שיישאר מאחור, ולהעביר את זה בצורה מסודרת למקום החדש.
צריך לסדר את הדירה החדשה ולהפוך אותה לשלך. דבר ראשון לתלות איזו תמונה על הקיר. מה שלא יעוצב בסמוך למעבר, כנראה שלא יעוצב אחר כך.
בהתחלה יש את כל הדברים ששונים, ואת כל מה שצריך להתרגל אליו, ופתאום יש כתובת חדשה לזכור וצריך להבין איך מגיעים מהקום החדש לכל המקומות שאוהבים.

אבל בסופו של דבר גם המקום החדש הופך לבית.

אז אמנם אין פה עוד תמונה או אודות או שלט כניסה, אבל לכאן עברתי.
עכשיו רק צריך חנוכת דירה עם בלאק ג'ק וזונות.

חשבון נפש אחד מיני רבים

אני מאמינה שכמו שלכל ילד יש את ההאשמות שלו להוריו, כך גם לכל הורה יש את המקרים שזכרונם מציף בתחושת אשם לא נעימה.

לא חשבתי שצוברים את הרגעים האלו כל כך מהר, אבל הנה, כבר יש ל רשימה של התנצלויות שאני חייבת לשיף. אמנם אני זוכרת כל פעם בה נפלה מהמיטה (כן, אנחנו חרפה הורית ואחרי הפעם הראשונה לא השכלנו לשמור עליה), כל חבטה שלה בקיר (היא עושה את זה לבד!) ואת הפעם ההיא בה לחצי שנייה מחרידה החגורה של מושב הבטיחות הייתה סגרה כנד העור החשוף של רגלה השמאלית, אך על כל אלו אני דווקא מסוגלת לסלוח לעצמי. אפילו על הסבל הרב שנגרם לה כשלא הגנתי עליה מקרובי משפחה המתעקשים להתיש אותה. על מה לא?

על הלילה הראשון במחלקת יולדות, כשלפנות בוקר נרדמתי ואמא שלי הוציאה אותה לאחיות כדי שאוכל לנוח, וככל אני חופרת בזה אני מכירה בכך שהייתי מודעת למעשה בעודו מתרחש. כשאספנו אותה חזרה, לא יותר משעתיים אחר כך, היא בכתה בלי הפסקה והייה מלאה בקקי וזו הייתה הקבלה הקרה שלה לעולם הזה.

על זה שבהיותה זעיקה פחדתי בכנות מכל מצב אחר, והתעקשתי שתישן בעריסה הנפרדת שלה ועל הגב בלבד, למרות שהייתה מתעוררת שוב ושוב בבכי, והייתי מרדימה אותה עליי ומחזירה שוב ושוב לעריסה במקום לת לה את הקרבה שהייתה זקוקה לה.

על שהקשבתי לרופאה בלי לבדוק, וכשהתעקשה שבדיקות הדם אמורות להיעשות לאחר צום, ניסיתי למנוע אוכל מהבת שלי. בלילה כשזעה מצד לצד מחפשת פטמה כדי שלא תאלץ להתעורר, לא משכתי אותה אליי. גם כשהתעוררהמבולבלת, וגם כשהכריזה בקול שהיא רעבה היא קבלה רק בקבוק מים, שלא הרשים אותה בכלל. אז התחילה שעה נוראית בה היא בוכה ומסתכלת עלינו, ההורים שלה, אלו שאמורים לדאוג לה, ולא מבינה למה אנחנו מתעקשים לגרום לה לכזה סבל. לו הייתה זו בדיקה הכרחית, לא הייתי מתנצלת, אבל בסופו של דבר לא יכולנו לעמוד באומללות שלה וויתרנו, ולמחרת התעקשתי לברר וגיליתי דרך רופאה אחרת כי הבדיקה לא מחויבת בצום.

יש עוד מקרים, שנראה שאף אחד מהם לא ינצח את זה האחרון שמתווסף. המטפלת.

אוגוסט הגיע, נמרה חופשת הלידה ורציתי לחזור לעבוד. אין מטפלות בחוד הזה, אז רשמתי אותה לקייטנה אישה נהדרת שאהבנו מהרגע הראשון. היא נהנתה שם מהרגע הראשון, בלי בעיות קליטה, הייתה שם שבועיים וקצת ואז נגמר. החלטתי שאני לא מחפשת עוד סידור לסוף החודש אלא מחכה לפתרון הקבע שמתחיל בספטמבר.

בספטמבר התחלנו אצל מטפלת שקיבלנו עליה המלצות חמות יותר מכך- התינוקת השנייה שהייתה איתה היא בת של אמא ממעגל האימהת בו השתתפתי. תינוקת רגועה ונינוחה, שידוך נהדר. המטפלת עצמה, אישה כבת שישים, עושה את זה כל חייה. היא אמנם עשתה רושם של אישה מעצבנת, אבל גם כזו שאוהבת מאוד תינוקות ולכל הפחות לעולם לא תפגע באחד. כמה מעצבנת? בערך כמו שאמא יכולה להיות, מינוס האהבה ללא תנאי.
בשבוע הראשון הכל היה נהדר, בשבוע השני עברנו לימים ארוכים ונראה היה שלאלונה קצת קשה עם זה והיא נהיית לא רגועה, אז המשכנו את מתכונת ההסתגלות. השבוע השלישי היה לא פשוט, אבל קצרצר- ראש השנה.
אחר כך התחילו הדיווחים ששיפקה בוכה כל היום. זה קרע לי את הלב לשמוע. לפעמים כשהייתי מתקשרת באמצע היום הייתי שומעת את הבכי שלה ברקע, ומנסה להציע- היא נשמעת עייפה. המטפלת מיד התעקשה שמה פתאום, היא רק התעוררה, והייתי מנסה לשכנע בעדינות. אחרי חצי שעה הייתי מקבלת שיחה שהיא נרדמה והכל בסדר. זו נעשתה תבנית, היא לא הייתה משכיבה אותה לישון בזמן. הייתי צריכה להתעקש שכן, זה הגיוני ששינת הבוקר שלה מגיעה שעה-שעה וחצי אחרי שהיא התעוררה, ושצריך להרדים אותה כשהיא עייפה גם אם היא נמצאת אצלך בקושי עשרים דקות. כשראיתי שזה לא עובד קבוע והיא לא מזהה סימני עייפות, פשוט התחלתי לשקר לגבי שעת היקיצה שלה.
תוך כדי, כל הזמן, אני מנסה להבין אם זה הגיוני כל קשיי ההסתגלות האלו. כל הזמן אמרו לי שכן, לתינוקות לוקח זמן. המטפלת עצמה הבטיחה לי שהיה לה ילד כזה שלקח לו חודש להסתגל, אמא חלקה מניסיונה במעונות שזה קורה. כולם התעקשו שאם היא תעבור תהיה עוד תקופת הסתגלות ויהיה לה קשה אפילו יותר.
כל הזמן תחקרתי את המטפלת מה היא עושה כדי הרגיע אותה, וכל הזמן היא הטיחה בי ההאשמות שאני לא מאמינה בה ואולי היא צריכה להפסיק לספר לי שהיא בוכה וזהו. התייחסתי לזה כפגם באופיה ומין צורך כפייתי באישור, ולא כנורת אזהרה.
חשבתי שזה הנזק שהסבתי לה בעצמי כשהעברתי אותה ממסגרת אחת לשנייה בגיל כה צעיר. חשבתי שאולי החגים מבלבלים אוה והיא צריכה קצת רצף. לא ידעתי מה לחשוב. המטפלת התעקשה שהיא ישנה ואוכלת היטב, ופשוט רוצה כל הזמן להיות על הידיים. חשוב לציין שבשלב הזה כבר דובר בתינוקת שזוחלת ומתיישבת ומעסיקה את עצמה נפלא. היא אמרה שהיא משתדלת החזיק אותה כשהיא בוכה, אבל היא לא מסוגלת לעשות זאת כל היום כי מדי פעם היא צריכה לדאוג לתינוקת השנייה.
תוך כדי גם קיבלתי האשמות קלות, שהבת שלי מונעת שינה מהתינוקת השנייה (הרגשתי נורא כלפי האמא שהכרתי), שהשכנים מתלוננים, שחברה שלה שהיא גם מטפלת לא רוצה להיפגש איתה כי היא מפריעה לילדים שאצלה לישון- כל מיני טענות משונות כאלו שהיא העיפה לעברי, כשאני הודפת בתזכורת נחרצת שהיי, זו העבודה שלך. אם את לא יכולה להתמודד עם שני תינוקות במקביל, אולי כדאי שתשקלי מחדש, ואם לשכנים שלך מפריעים תינוקות אז ירושלים היא כנראה לא העיר עבורם. כל זה, כמובן, בנימוס אינסופי ותוך התנצלויות אין קץ, כי כפי שכתבתי למעלה, האגו שלה הוא כזה שצרך ללטף.
מדי פעם הייתי מוציאה אותה מוקדם, מדי פעם הייתה מדווחת שהיום דווקא יום מוצלח וראיתי נצנוץ של תקווה שאולי הכל יהיה בסדר. כל אותו הזמן היא במקביל מתעקשת שזו הסתגלות וזה יעבור.
בסוף נשבר לשתינו. היא לא יכולה הייתה להתמודד עם הצרחות, ואני עם הידיעה עליהן. רציתי לחתו מיד, היא ביקשה שנחכה לסוף החודש, כביכול בשבילי שלא אפסיק מיד את העבודה. החלטתי שאני נשארת איתה בוקר ורואה מה הולך. היא אמרה שזה עוול לילדה, ופטרתי את זה בכך שהרי גם ככה אנחנו בדרך החוצה, אז אין טעם להתעקש על דרך נוחה להרגיל אותה.
אז הנחתי על השטיח תינוקת שמחה וטובת לבב. היא התחילה לשחק בהנאה עם הצעצועים סביבה, מדי פעם מחפשת את המבט שלי. אחרי זמן מה, השארתי אותה שם והלכתי לחדר, כשהמטפלת משגיחה עליה. נראה היה כאילו עדיין הכל רגוע, עד שפתאום שמעתי יבבות. המטפלת מיד קראה לי לא לאת, שלא תראה או תשמע אותי כרגע. חיכיתי. הבכי לא הפסיק, אלא התחזק. נשברתי, הלכתי לראות מה קורה, אולי יש לי דרך הרגעה טובה יותר להציע. שיפו ישבה על השטיח בסלון, בוכה, עם דמעה מבצבצת, בזמן שהמטפלת הכינה לעצמה קפה במטבח.  האשמתי, כמובן, אמרתי לה שהגיוני שהיא תבכה כשאין אף אדם מוכר בטווח הראייה שלה. היא אמרה שהיא ככה גם כשהיא איתה. לא יודעת על מצבים אחרים, כרגע היא בוכה כי נטשת אותה ומקום לגשת להרגיע ערבבת סוכר. לא יודעת איך לא קמתי והלכתי באותו הרגע, כאילו לא הכלתי את הסיטואציה. המשכתי להיות שם, כשהיא הלכה להשכיב לישון את התינוקת השנייה וחזרה לנסות להשכיב את שיפה. מרגע ששיף הונחה בעגלה (כך היא מרדימה אותה שם, לא מתווכחת, מה שעובד), התחילה לבכות. היא רצתה להתעקש, ואני הוצאתי אותה משם. בגדול, בדקתי היתכנות שתישאר עד סוף החודש כדי שאוכל לסיים דוח חשוב שעלינו להגיש לתורמים. בפועל, אני מניחה שכבר ויתרתי, כי במקום להציע איך להרדים אותה יותר בנינוחות פשוט נתתי לה להמשיך לזחק בידיעה שתיכף נלך והיא תירדם בנחת בבית. היא שיחקה ברצפה וחבטה איזה צעצוע מפלסטיק. התינוקת השנייה התעוררה. היא הואשמה בכך, ברצינות תהומית, גם שכתהיתי מה היא מצפה שהיא תעשה אם גם לשחק אסור לה.

אני מרחיבה על השתלשלות אותו יום, שנמשכה אולי שעתיים בפועל, כי כל רגע בו היה תמרור עצור שלא הצלחתי לקרוא. עובדה שכשהמטפלת הציעה לי ללכת ק ולתת להן להסתדר, למרות כל מה שקרה קודם, הסכמתי.
הלכתי רק לכבות את המערכת שהשארתי למדוד יום קודם, מה שהייתי מבקשת ממישהו שיעשה בשבילי אחרת. נסיעה של שלוש דקות, הליכה של דקה ופעולה של חצי דקה. תוך כדי אני מקבלת שיחה שהיא בוכה בלי להפסיק ושאחזור. יצאתי. עוד הליכה של דקה, עוד נסיעה של שלוש דקות. הגעתי.
היא ישבה על השטיח בוכה, בלי כל ניסיון להרגיע אותה, וקיבלתי שיחת תוכחה. כלתי התקשרה, כך היא אמרה לי, שמעה אותה ושאלה איך אני יכולה לעבוד ככה כל היום. עניתי לה שמה לעשות, כך היא המשיכה.
כל הנימוס נשטף ממני באותו הרגע.
– עשר דקות.
– מה?
– את איתה פחות שר דקות, איך את מתלוננת שה ככה כל היום?
– לא, אבל יש ימים שהיא ככה כל היום…
– אבל לא עכשיו. וידעת שאני בדרך, לא יכולת להרגיע אותה עשר דקות?
– אני אומרת לך, אי אפשר להרגיע אותה, רוצה רק את אמא או על הידיים.
– אז שתהיה על הידיים כמה דקות. למה שתהיה רגועה אצלך אם את מתעלמת ממנה כשהיא בוכה?
כאן היא כבר ממש נעלבה והתעקשה שמהפתאום מתעלמת, אבל אי אפשר כל היום על הידיים, הילדה צריכה ללמוד, ויש עוד תינוקת, והיא גם בנאדם… ואולי עוד טענות שלא שמעתי בזמן שאספתי את חפצינו והטענתי את שיף על המנשא.

נסענו להיפגש עם חברות בתל אביב, כדי ששי תוכל להיות תינוקת למופת באוטובוס, תינוקת מדהימה במסעדה ותינוקת מקסימה בנסיעה חזרה.  

הודעתי למנחה שלי שאני עוברת לשלב הכתיבה, ואם צריך ניסויים נוספים אשלים אותם נקודתית. הוא הסכים, על הדרך המליץ על מטפלת מדהימה שהייתה לבן שלו, רק שאני לא בטוחה שאני בכלל מחפשת בשלב הזה.
אני לכאורה עובדת מהבית, ובפועל מנצלת את הדקות הספורות ביום בהן אני מסוגלת להתרכז כדי לכתוב את הפוסט הזה במקום את ההצדקה המתמטית לכך שהשיטה שלנו עובדת. מההוראה הפרונטלית לא הצלחתי להתחמק, ושיף כבר ביקרה חצי יום בעבודתו של אביה וחצי יום אחר היתה איתי ותחת השגחתם האקראית של סטודנטים שליקטתי. מקווה למצוא פתרון סביר יותר, אבל לא ממש מסוגלת לתת הזדמנות נוספת עדיין.

מישהי אחרת מהמעגל הכניסה את הבת שלה למשפחתון רק עכשיו. ביום הראשון כשלתינוקת היה קצת קשה, סיפרה, המטפלת הרדימה אותה במנשא. ככה פשוט. כמעט בכיתי.
כששלחתי את בן הזוג לסגור עניינים אצל המטפלת שלנו- לא יכולתי לראות אותה שוב בעצמי- היא זרקה לו איזה חצי משפט על כך שכשהורים רואים שילד בוכה הם מוציאים אותו אחרי מה ימים, לא חודשיים. באותה נשימה ביקשה שאתן לה המלצה טובה, כי היא עשתה הכל והיא ממש אוהבת גם אותי גם את שיפקה. אני די בטוחה שאם אתעמק בזה מספיק הזעם שלי יתעצם ויכלה את היקום, אז אני משתדלת שלא.

יש גם ימים כאלה

את קמה בבוקר ומתארגנת בחטף, מחלפה ומניקה ויוצאת מבית בלי לשתות קפה או לשתות כלל. יש לך עוד דו"ח התקדמות לאלתר לפני הפגישה עם המנחה שלך ואת רצה להגיע מוקדם. את פורקת לתוך המכונית את תיק ההחתלה,התיק האישי שלך, צידנית עם חלב ותינוקת אחת שנחלצת מהמנשא ונחגרת בכיסא הבטיחות. ביציאה מחנייה, את מעיפה מבט מתוך הרגל ברכב שחנית לידו ורואה פגיעה קטנה בנקודה בה הייתה מתקבלת אחת לו היית קרובה מדי בעת שיצאת.
את מחשבת מהר בראש- היה לך מספיק מרחק, יצאת ישר לא סובבת את ההגה לפני שהתרחקת מספיק, לא הרגשת פגיעה. אבל את מספיק חסרת ביטחון בנהיגה שלך והיית מספיק לחוצה הבוקר, שאת לוקחת בחשבון שיכול להיות שלא שמת לב. את לא מצליחה להחליט אם הרכב השני קבוע כאן- כלומר, תמצאי אותו כאן גם בערב ותוכלי להשאיר הודעה אז- או שמא מבקר. אין לך בכלל עט או נייר איתך.
א נושמת עמוק, מחנה שנית, מטמינה את התיק מתחת לכיסא וקושרת את התינוקת חזרה במנשא, עולה בחטף במדרגות, לוקחת מהבית דף ועט, מתנצלת עמוקות ומבירה לכלב שלך שאמנם חזרת, אבל זה רק זמני, ולמרות שאת אוהבת אותו עד כלות את נאלצת ללכת.
את משאירה פתק ויוצאת מהחנייה בתשומת לב כפולה. בבואך לצאת מהרחוב את מגלה כי אוטובוסים ומשאיות שיחקו צ'יקן והוא חסום לחלוטין. את עוקבת אחרי המכונית לפניך שמשתמשת במעבר חצייה כדי להסתובב באופן לא חוקי ויוצאת מהצד השני של הרחוב.
בדרך למטפלת את שוב מפספסת את הפנייה שגוגל מתעקשים שאת יכולה לבצע אבל כל התמרורים מראים אחרת, ומחליטה לחנות ברחוב המקביל ולחסוך את הסיבוב. את מוצאת חנייה בין עשרות חניות נכים וחניות פרטיות, פורקת תינוקת ותיקים, עולה במדרגות, נפרדת לשלום בלב כבד, מתזכרת את הידיד שיביא את בנו מאוחר יותר לשלוח עדכון, יוצאת חצי רחוב ברוורס, כי ככה זה הרחובת הירושלמים הצרים האלו, ואז מחכה עוד רבע שעה באוטו סתם, כי משאית הזבל עוברת וחוסמת את הדרך.
את מגיעה לקמפוס תוהה מאיפה לאנשים יש אנרגיה לצפור כל כך הרבה על הבוקר, קולטת שכבר מאוחר ורצה לכיון המעבדה בתקווה שתצליחי לא להביך את עצמך בפגישה. בדרך את עוברת בפני העובדים שאחראים לשיפוצים בקומה שלך.
את מזכירה לעצמך שאחרים לא אמורים לספוג את מצב הרוח לך, אז עוטה חיוך ומברכת אותם לבוקר טוב. הם עונים ושואלים לשלומך ואת עונה בחביבות והם מחזירים באיחולים, ובכמה מטרים שחולפים עד שאת חוצה את המסדרון ונכנסת למשרד החיוך שלך כבר הופך אמיתי.

פוסט שנתקלתי בו עכשיו, ומציג אירועים מלפני אולי חודשיים. אם זה נראה כאילו רוב צרותיי בחיים נובעות מהאילוץ לנהוג, זה לא במקרה (מכוניות אוטונומיות במהרבה בימינו אמן). בעלי המכונית לא התקשרו אליי, אז אני מניחה שזו באמת לא הייתי אני שאחראית על הפגיעה שלהם.

הקולות של פיראוס

יצא לי לטוס עם שיפקה פעם אחת, בתוך הארץ. הטיסה לא הייתה מתוכננת, הייתי לבדי בלי מנשא והיא הייתה אחוזה בי חזק לכל אורכה. היא הייתה שקטה ומקסימה, למרות חוסר הנוחות לאחר שבתחילתה עשתה קקי בחיתול ולא הייתה לנו אופציה סבירה להחליף. בנחיתה הנקתי אותה קצקת להקל על האזניים, והכל עבר חלק. לפחות עד להמתנה המטופשת לפתיחת הדלתות, כשאנשים נאספים בצפיפות ויש אווירת דריכות, אז היא החליטה שנמאס לה מכל התנאים האלו והחלה לבכות בחוסר שביעות רצון. בכל אופן דובר על הצלחה.

עדיין חששתי נוכח הטיסה ליוון. ראשית, הטיסה מעט ארוכה יותר. שנית, היא כבר גדולה והרבה יותר פעילה ועצמאית, מעדיפה להישאר על הרצפה ולחקור את העולם מאשר להיות מוחזקת. גם שעת הטיסה- מוקדם בבוקר, מה שמאלץ אותנו להוציא אותה באמצע הלילה מהבית- לא הייתה אידיאלית.
אז עשיתי את הדבר ההגיוני ביותר והתיישבתי על ידי החלון, כשבמעבר שיפקה על סבתא שלה ובאמצע אבא שלה המהווה בופר בינה לבין שעות השינה שהתכוונתי להשלים. בנחיתה היא הייתה קשורה היטב ולא במצב להנקה, אז במקום היא נעזרה בבקבוק מים, וגם הטיסה הזאת הוכרזה כהצלחה.

הגענו לאתונה.

דבר ראשון חשוב לי לציין שבאותה מידה יכולים היו לשכנע אותי שבזמן שישנתי המטוס הסתובב ונחתנו בגליל. אותם נופים בדיוק. ברחובות שווארמה ובקלוואות. כמה עתיקות פזורות וההורים של בן הזוג מספרים לי על ההסיטוריה של המקום. לקח לי זמן להשתכנע שהים שראינו בנחיתה לא היה החוף של עכו.

אך בכל זאת הייתה זאת אתונה. חמותי כבר הייתה בה מספר לא מבוטל של פעמים, ולכן מצד אחד הכינה עבורנו המון אפשרויות לפעילות, אולם מצד שני לא הייתה לחוצה להספיק אף אחת. מי שכן רצתה להספיק זאת גיסתי, שהתעקשה שנצא השכם כדי להגיע לאקרופוליס לפני שאר האנשים, כדי להיכנס למוזיאון כשהוא ריק וכו'.
ממילא אנחנו מתעוררים מוקדם, אך לרוב יש לנו את האפשרות להתנהל בעצלתיים עד ששיף מתחילה שינת בוקר, ואז מיד לצלול איתה למיטה ולסחוט ככה, כתלות בשינת הלילה, בין חצי שעה לשעתיים. הפעם נאלצנו לצאת, ועוד קוראים לזה חופשה.
בסיורים בעיר הייתה לנו מדריכה צמודה שתבאר על התקופות השונות, סימניהן והשפעתן. רק לפעמים זה היה מציק. בצהריים היינו מתעקשים לשוב למלון למען השנ"צ של שיפו, בזמן שהאחרים נחים או משוטטים. השנ"צ של שיפו הוא קריטי, לא רק לה אלא גם לנו. בעוד ההורים שלו תכננו להיות גמישים בשעת החזרה למלון, לנוח מעט ולצאת שוב, לנו לא הייתה האפשרות לנוח אלא אם היא מסונכרנת היטב עם המנוחה של שיף, כי אני אמנם מנסה לעודד את העצמאות שלה, אבל לא מספיק כדי להניח לה לזחול על רצפה לא מאובטחת ולהצליח להירגע בזמן הזה.

באתונה גם פגשנו חבר אינטרנטי של בן הזוג. הבנזוג, ועליי להזכיר לעצמי שידעתי זאת עוד טרם התחתנו, הוא גיימר. ככזה הוא מקריב שעות שינה מקודשות על מנת לפטפט עם זרים מכל העולם ולתקוף ביחד קופי ענק יורי לייזר, ולמחרת מתלונן שהוא עייף. בגיחה הקצרצרה שלנו לאמסטרדם בקונקשן כבר נפגשנו עם אחד מחבריו למשחק, והוא היה מוזר להפליא, כך שהיו לי סיבות לחשוש.
הוא הזמין אותנו למסעדת הקינוחים הטובה באתונה ובא יחד עם אשתו והבת שלו, הקטנה משיפו רק בחודש. התינוקות הפריעו אחת לשנייה לישון בזמן שאנחנו ניהלנו שיחה נעימה במפתיע, נאבקנו לחסל הררי שוקולד (טוב, הם נאבקו. אני חיכיתי עד שראיתי שהם באמת הפסיקו, ואז אכלתי הכל בעצמי) וטעמנו משקאות יווניים מפוקפקים.
אחר כך הם ליוו אותנו למלון בטיול לילה נעים כשהאקרופוליס המואר מעלינו. נדמה לי שהיה צריך להיות ירח מלא אותו לילה, אבל הוא לא עמד תלוי מעל לצורך התמונה אז מי צריך אותו בכלל.

אחרי ששיפקה עשתה יוגה של בוקר באקרופוליס וזחלה ברחבי המוזיאון שלו, הגיע הזמן לחופשה האמיתית שהובטחה לי- זו עם הבטן גב וה-17 שעות שינה. היינו צריכים טיסה נוספת לאי. היא הייתה קצרצרה ובסופה שיף, שנמסרה הפעם לאביה, מצמצה פעמיים במוצץ ונרדמה.
נחתנו, קשרנו את הסלקל שהבאנו מראש למכונית השכורה ונסענו בעקבות האיש מחברת ההשכרה, כי מתברר שכתובות זה לא משהו שניתן לסמוך עליו כאן. הגענו לוילה עם בריכה ועמדת ברביקיו, שרק חלקת דשא קטנה ועליה נדנדה משמשת לשכנע שמדובר במקום למשפחות ולא למסיבות רווקים.

באופן כללי התעקשתי לא לבדוק מראש שום דבר לגבי היעד, כדי שלא עם רשימת אטרקציות ומקומות שארצה לזמן עליהם וי. המטרה הייתה חופשה, לא מסע, והידיעה שזה אי עם חופים יפיפיים מכל כיוון הספיקה לי.
אבל משהו במזג האוויר לא הסתדר לי. אמנם אוקטובר, אבל יוון היא מדינה ים תיכונים ואם אני שוקלת להלביש את הילדה בסוודר- משהו כאן לא בסדר. יוון אולי משכשכת בים התיכון, אך מקיפים אותה מספר ימים שוליים. הים האיגאי החמים, למשל, או הים היוני הקריר. נחשו איפה היינו?
אז החופים אכן היו יפיפיים, אבל ירד עלינו גשם והמים היו קפואים.

באופן כללי אין לי בעיה עם ים קר, אבל 'נוקת קצת יותר רגישה כשמנסים להכניס לה את כף הרגל והיא ישר מרעידה שפתיים בגבורה, עד שנכנעת ופורצת בבכי "הזיזו אותי מכאן, לא כיף לי!" קטן ועצוב. אמרו- טוב, אבל יש לה סבים! ובמקרה סבתא שלה גם לא חובבת ים!
השארנו את התינוקת שבעה ורגועה עם סבתה ונכנסנו לשחות. תוך זמן קצר שמענו קולות בכי. בצעד לא אופייני, החלטתי שאני ממשיכה לשחות כי הן יכולות להסתדר. ראיתי אותן על החוף פוסעות אנה ואנה והבכי נמשך, אז יצאתי. מול דמותי המתקרבת התינוקת החלה לחייך. כך נכנסנו רשמית לתקופת ה"רק אמא", בה אשר לשחק עם התינוקת בהעדרי, אך מדי פעם היא מרימה את הראש, מחפשת סביב, מבינה שאני לא נמצאת ומוחאת בקול על הקיום הנפרד שלנו. כשאני מוצאת את עצמי באוניברסיטה מדי פעם משתוממת נוכח אותה היפרדות עצמה, קשה לי להאשים אותה.

בהמשך החופשה מזג האוויר השתפר, אבל אז התברר כי האחרים כן באו עם רשימת יעדים, ורצו לגרור אותי משפת הבריכה לכל מקום שאינו חוף ים. מבצרים מימי הביניים, בתי בד עתיקים וכל הדברים האלו שמאוד מעניינים בחופשות מסוג אחר. מכיוון שהנאה היא עניין של החלטה הרבה יותר מאשר של נסיבות, הודעתי שלא משנה לי בכלל מה התכניות. הבנזוג, לעומת זאת, ממש התנגד. זה גרר ריב משפחתי שכלל נזיפות בהרגלי הגיימינג שלו, שהרי מובן שהוא עייף כי הוא משחק בלילה ולכן לא רוצה לטייל ביום. כל ניסיונותיו להסביר שהתחיל כמעט בו-זמנית עבודה של עשר שעות ביום ואבהות של 24/7 וממש בנה על מעט מנוחה הגיעו לאזניים ערלות. כי הרי הוא משחק, אז הנה.
בימים רגילים אני גם לא מרוצה מהרגלי הגיימינג שלו, אבל כשראיתי שחמותי נגדו מיד הייתי צריכה לשנות כיוון. תמכתי בו ללא סייג והבהרתי שמותר לאדם שיהיו לו תחביבים, ומשחק הוא חלק מהמנוחה שלו.

באיזשהו שלב הבנתי שהבעיה שלי עם חמותי היא שיש לי בעיה איתה. אתם מכירים את זה שאתם לא מחבבים מישהו, אז כל דבר שהוא עושה מציק? לא אומר שלום? סנוב. אומר שלום- איזה חנפן עם קול מעצבן. כך מצאתי שהקול התינוקי שהיא משתמשת כדי לדבר אל התינוקת שלי עולה לי העצבים בצורה מיוחדת. ההצקות שלה לתינוקת כשהיא עייפה נראו לי כטיפשות מכוונת. היא גם מהאנשים הנחמדים מדי האלו, שנעלבים עמוקות מכל הפרה של קוד נימוס ארכאי, אובאותה מידה יתנצלו על עצם הקיום שלהם.
עדיין, ברגע שהתבהרה לי הסיבה, גם הגיע הפתרון- החלטתי שאני אוהבת אותה. שהיא ילדה וגידלה את הדבר שאני אוהבת. שהיא הסבתא של התינוקת שלי, שרוצה לשחק איתה ולשמח אותה. שהיא עושה הכל ממניעים טובים. שאפתי ונשפתי כמה פעמים והשתדלתי לשתול חום בכל חיוך שהפניתי אליה, עד שבאמת הצלחתי להפיג את עננת חוסר-הסבלנות ולקבל אותה.

הבעיה בלכתוב בהמשכים היא שנקטע קו המחשבה. אז אנסה להיזכר במה שרציתי לכתוב:
– הצלחנו למצוא פשרה, נחנו במידה וטיילנו במידה, וסיימנו את החופשה בסימן טוב ועם כל המוצצים שהבאנו איתנו מהארץ (!).
– שיפקוש הייתה מקסימה. ישבה איתנו במסעדות, נשנשה מכל הבא ליד, התלכלכה כראוי והייתה מרוצה עד מאוד.
– יוונים מאוד מאוד אוהבים תינוקות. ברמת שליחת הידיים לתינוקות זרים. אני יודעת שאומרים את זה על ישראלים, אבל בארץ אני לא צריכה להרגיש במגננה בעודי הולכת עם העגלה וביוון זו הייתה מלחמה כדי לשמור שלא יגעו, וידעתי שאם מישהו אחר יסיע את העגלה היא תמושש בהכרח.
– זהו, המח שלי ריק, אין לי מושג מה קרה שם.

 

 

אז הגיעו הטיסות חזרה. השארנו מוצץ בתוך הסלקל כל פעם לפני שמסרנו אותו למטען ואיבדנו ככה שניים. מישהי בשדה התעופה חצתה את הפסים של התור במיוחד כדי ללטף את שיף, ומישהו היה חצוף מספיק כדי להתכופף אליה ולצלם אותה לשיחת וידאו. איכשהו, לא רשפתי עליו אש.
במהלך הטיסה הראשונה, בשל בעיות מרחביות ומטעמי צניעות, בחרתי להניק מאותו צד של ההנקה הקודמת. אמרתי שזה גם ככה רק נשנוש וזה יסתדר בהנקה הבאה אחרי הנחיתה. טיסה קצרצרה.
התחלתי להרגיש גודש ואז קצת כאב, אבל כאמור, תיכף הנקה. התינוקת אכלה לשובע, הגודף חלף, אך הכאב נשאר. המתנה, טיסה נוספת, הנקות נוספות ו-עוד כואב. כשהגענו הביתה לירושלים בלילה, טענתי שממש קר. היה הגיוני לי שאכן קר, כי בכל זאת ירושלים בלילה, אבל בן הזוג הכחיש נחרצות. אז מדדנו י חום. 37.6. מתברר כי ממש קל לפתח דלקת בשד.
אחרי הנקה מהצד השני וסחיטת סרק, גיליתי שאפשר ומומלץ להניק. רעדתי והייתי אומללה. כשהחום שלי הגיע ל-39, בן הזוג התעקש שאתקשר לרופא, שבתורו התעקש על אנטיביוטיקה ושאקח משהו להורדת החום.
אין לי אקמול בבית. לקחתי נובימול.
תרופות לילדים? זה דוחה. הייתי צריכה מלא מזה, לא היה לי איך למדוד חוץ מהמזרק שלהם, היה צורך בכמה מזרקים מלאים וזה היה דוחה במהשכים. כשסיימתי לגמוע כוס ענקית כדי לשטוף את הפה, כבר ירד החום. כמה רגעים אחר כבר הרגשתי ממש טוב. לעזאזל הסירוב הטיפשי לתרופות!

המסקנות:
– הכל בגישה.
– אין דבר כזה צניעות בהנקה.
– משככי כאבים זה אחלה.
– בדומה לחלב אם שמשתנה בהתאם לבריאות התינוק, כך גם התינוק משתנה בהתאם לבריאות האמא. לראייה- הטיפול האידיאלי לדלקת בשד היוא הנקה מרובה, ובאותו לילה היא ינקה כל שעה כדי לוודא שאני מקבלת אותו. אין דברים כאלה. סטנדרטי