עשיתי משהו נכון

יש הרבה רגעים מרגשים בגידול בת שנתיים וחצי. היא כבר ילדה אמיתית, ואפשר לשוחח איתה, להתפעל מהעצמאות שלה, לצחוק מההומור שלה.

היא יכולה לקחת אספרגוס מהמקרר, כי החליטה שלא הכנתי מספיק, לחתוך את הקצוות ולזרוק לחליטה בסיר שעדיין חם.
היא יכולה לשחזר בפניי את ההסבר שאבא נתן לה על היום והלילה שהתחיל בתנע הזוויתי שנשאר מהיווצרות מערכת השמש ותורגם כ"כדור הארץ מסתובב מהר מהר ואז הוא נופל ויש חושך".
היא יכולה לספר לי שהיא לא יכולה להיכנס למכונית כי יש שם טווסים ואם ניכנס נבריח אותם והם יצרכו לברוח להסתתר במכונית אחרת ומישהו ייכנס למכונית ויטאטא אותם לפח, ולהסביר לי אחרי שנכנסנו בכל זאת שעכשיו הם נאלצו להסתתר בבריכה מתחת למים והם לא יודעים לשחות וקר להם.
היא יכולה לבחור מוזיקה ברמקול שלה ולהתחיל לרקוד בסלון.
היא יכולה לבקש שאצטרף אליה להתעמלות ולא להבין למה אני לא מצליחה לרדת לשפגט, למרות שהיא אמרה לי שאם קשה היא מרשה לי להניח ידיים על הרצפה.

אבל הכי מרגש זה כשהזדמן לי בוקר איטי, ולקחתי אותה לגן יחד עם הכלב. היא ראתה אוטובוס וביקשה שנעלה עליו, ועשינו זאת למשך שתי תחנות. הכלב, מתורגל היטב, התיישב בכניעה על הרצפה המטלטלת השנואה עליו בלי יללה אחת.
כשירדנו היא אמרה לי "אמא, לנבחני לא היה כיף באוטובוס, פעם הבאה נלך איתו ברגל". ואז, כשראיתי איך הבת שלי, למרות ההתרגשות שלה מהנסיעה בכלי התחבורה האהוב עליה, הצליחה לזהות את סימני המצוקה השקטים שלו, חשה מספיק אמפתיה כדי שזה יפריע לה, והציעה להתחשב בו על חשבונה בפעם הבאה, אז הבנתי שכנראה עשיתי משהו נכון. שזה, כמו שאני מתחילה לחשוב, אומר בעיקר שהצלחתי לא להרוס.

השמלה

חברה מתחתנת. בספקטרום החברות היא ממוקמת בקצה ה"שמלת מקסי מוגזמת להחריד לחתונה שלה" של הסקאלה. אין לי הרה חברות כאלו, וגם אם כן הן בוחרות שלא להחתן או לעשות זאת בחו"ל או כל מיני בחירות אישיות יפשיות שבאות על חשבון הרצון שלי ללבוש שמלות מקסי מוגזמות.

ברגע שהתארסה, הודעתי לבן הזוג שאני יודעת שהילדה שלנו מהממת והוא רוצה עוד אחת, אבל אני לא מתכוונת להיות בהיריון בחתונה שלה. לא שידעתי מתי תהיה החתונה. לא שהיא ידעה. לא שידענו מתי בכלל נרצה עוד ילדה. פשוט רצוי לשים דברים כאלו על השולחן מראש.

בין העיסוקים השונים והחתונה שכבר נשכחה, פתאום צץ תאריך, ואפילו אחד קרוב להפליא. התרגשות גדולה וגם משימה חשובה- צריך לבחור שמלה! אחרי סריקה ממושכת של כל האתרים הקיימים בעולם, נבחרה שמלת מעצבים במחיר שערורייתי. למרבה המזל, היא נתפרת אישית עבור הלקוחה וזמני האספקה שלה לא היו ריאלים. אז התחיל המבצע האמיתי:
סבתא של בן הזוג צפויה הייתה לטוס לארצות הברית. אחרי סריקה ממשוכת של כלכ אתרי היד-שנייה לשמלות הפועלים בצפון אמריקה, כולל סריקה ממושכת של המרקטפלייס בפייסבוק, הצלחתי לאתר כמה פרטים של השמלה המבוקשת. אחת לא הייתה בצבע שרציתי, אחרת הייתה קצרה מדי, וכמעט התפשרתי על אחת גדולה מדי. הזמן עבר והסבתא כבר נסעה והשמלה עוד צריכה להימצא, להגיע ולהיאסף! אחרי שוטטות נמרצת, היא נמצאה- השמלה. במחיר שווה לכל כיס, במידה הנכונה, לאחר ניקוי יבש, בדיוק במדינה של בת דודה של בן הזוג אצלה הסבתא תבקר. עקבתי אחרי הפרטים של המשלוח בדריכות עד שנשלח הוואטסאפ עם תמונת השמלה. הצלחה.

לא הייתי שאננה, חלילה. לקחתי בחשבון שהשמלה תחזור לארץ רקק שבועיים לפני החתונה, ושלאחר מדידות ייתכן ואגלה כי היא בכל זאת לא האחת שלי. עקבתי אחר חיפושיה הנואשים של חברה משותפת אחר עמלה בארץ, ולקחתי רשמים לגבי לאן אפשר לפנות ולאן עדיף שלא. התכוננתי.

ואז היא נחתה. הסבתא. לא הטרחתי אותה באותו יום, כמובן, למרות העצבים המרוטים. אלמלא שמרתי אותן שייראו מושלם בחתונה, הייתי כוססת ציפורניים. יומיים לאחר הנחיתה נפגשנו, והיא סיפרה כבדרך אגב על שהמזוודה שלה לא ירדה מהטיסה, אבל כבר מצאו אותה והיא בנתב"ג ותישלח. לא מדהים, לא אסון. יש עוד זמן. עוברים הימים, ואני מבררת דרך הנכד המקסיסם שלה שהתנדב לעזור לאתר את המזוודה. מסתבר שהיא הבינה לא נכון את המייל שנשלח אליה, שהיה רק תגובה לקונית לזה שהוגשה תלונה, וכלל לא כלל הבטחה שמצאו את המזוודה. ההיפך הוא הנכון, הם אמרו שחסרים להם פרטים כדי להתחיל לחפש. בן הזוג סייע בשליחת הפרטים כולם, כולל תיאור של תכולת המזוודה, אך ללא הועיל. המזוודה איננה.
הסבתא סיפרה על המתנות הנהדרות שהביאה למשפחתה והיו במזוודה, על מיטב מחלצותיה שאספה במסעותיה בעולם, על האובדן הקשה והגעגועים לפריטים ייחודיים וחד פעמיים. אני השתתפתי בעצב מבלי להתערב, חשה בבירור שהאובדן שלי כבד בהרבה.

בסוף באה ההשלמה. אחרי מסכת חיפושים בארץ, מפגשים חטופים במקומות נסתרים להחלפת טקסטיל, מדידות פה ושם כשילדה אחת מנסה להחליט אם היא מעדיפה לחכות לי מחוץ לווילון או בפנים, הוזמנה שמלה חלופית. נשארו ימים בודדים, בתוכם מסיבת רווקות וסוף שבוע. השמלה הגיעה, בן זהוג אהב והיא אפילו התאימה לנעליים שכבר היו לי. ביום החתונה בבוקר מצאתי תופרת ליד העבודה שתתקן לי אותה, ששאלה למתי התיקון ונענתה בשעה ולא התאריך היא החווירה ואז החלה לצחוק.

 

שבועיים אחרי החתונה, אחרי שהסבתא כבר תחקרה אותי לגבי שווי השמלה לשם הדיווח לביטוח, הגיעה המזוודה לארץ. למען הסר ספק, השמלה אכן מושלמת. ויש לה כיסים. אם מישהי במקרה מתחתנת בקרוב ורוצה חברה הכי טובה, אני כאן. מוכנה.

מלטפם של שני גור-גורים

כשקיץ וחם מדי לטייל עם הכלב בשעות היום, אנחנו עושים זאת בערב. בן הזוג מעדיף לעשות זאת מיד לאחר ארוחת הערב, ואילו אני כשאני מטיילת איתו, לרוב זה אחרי שהקטנה כבר נרדמה. הפעם בן הזוג טייל איתו, וכשחזר ציפה למצוא ילדה ישנה, וחא את שתינו מתגלגלות על המיטה. טוב, זה התחיל מכך שנאלצנו לצוד יתושים שזממו על דמה, והסתיים ב"אני יתוש ואת יתוש" ומלחמת חולצות. לא אשמתי, אני קורבן של הנסיבות.

התחלתי להכין את הסיטואציה לשינה, ואחרי 74 שירים שזייפתי היטב היא ניאותה להישכב בנחת ולתת לחלום לסחוף אותה. אולם הכלב, זאת התברר, התרגל לכך שילדה שוכבת במיטה זה סימן לטיול. כך, בעודי יושבת בקצה מיטתה ומלטפת אותה לתוך שינה, החצוף כבר נדרך, נעמד לידי בכשכוש נמרץ ומתחיל לסמן לי לבוא. הילדה טרם נשבתה ברשת קורי השינה, והיללות שלו עשויות לשלוף אותה מתוכן, כך שלמרות שהוא צריך ללמוד ומעשיי הם חינוך גרוע, אני נכנעת ומפסיקה את היללות בדרך השקטה ביותר- מלטפת אותו באינטנסיביות. כך אני יושבת- ידי האחת עוד על בטנה הרכה של הגורונת, מוחזקת באצבעותיה הקטנות שלא אברח, ידי השנייה עוברת בפרוותו של הכלבלב האקסטטי. עד שהקטנה נרדמת ואני מתפנה להסביר לכלב שראבאק, חזרת מטיול לפני שנייה, לך תציק לאבא שלך. שזה אומר שהתרציתי ושעשעתי אותו, כי זה מתחיל מזנב מכשכש וממשיך ב"אני מחזיר ואת זורקת" ואני רק קורבן של הנסיבות.

זכרונות

זכרונות ארוכי טווח:
(ארוחת שישי)
"היום יום שישי… רגע, לא הדלקנו נרות!

(מסתכלת על אדן החלון)
פה. פה הדלקנו נרות! ושרנו סוב סוב סוב…"

זכרונות קצרי טווח:
(במכונית)
"אמא אספה אותי היום מהגן. ולקחה אותי בידיים לאוטו, וישבתי בכסא. ונסענו…"

זכרונות יומיומיים:
(בדרך לגן)
"פה הלכנו עם אבא. אסף אותי מהגן. עם נבחני. אמא חיכתה לנו. הכינה שניצלים. הנה אנחנו נכנסים הביתה! ואכלנו. המ המ המ!"

זכרונות של אחרים:
"הייתי בג'ימבורי עם תינוקי. החלפתי לו חיתולי. עשה קקי לפני כן. והוא אכל מבקבוק. הוצאתי לו מהתיק. היה מכסה והורדתי לו."

זכרונות מחיתול בריכה:
"זו המגבת שלי. הייתי עטופה בה. היינו בבריכה.

מה שמת לי על הטוסיק?!"

 

 

הבוקר הזה קיבל 2/10 עד שהגעתי לעבודה והספיק להדרדר משם.

המסקנה המתבקשת: אם את מתעוררת לגורה שנצמדת אליך חזק, וגור מסוג אחר מלקק אותך, והמקום בכרית בדיוק מושלם – אל תצאי מהמיטה.

ונהפוכו

זה כשבת הרגע לשנתיים מתעוררת באמצע הלילה בליל פורים, יוצאת מהמיטה ולפני שאמה המבולבלת מבינה מה קורה היא כבר מעלה על כתפיה את תיקה הקטן ומבקשת את המפתחות של האוטו כדי ללכת לעבודה.

בתיק, כך יתגלה, נארז בבטחה המוצץ בתוך הקופסה שלו, שבכלל נלקחה מהתיק שלי.

(אם תהיתם: ליוויתי אותה לעבודה. שני צעדים מעבר לדלת היא הורידה את התיק וביקשה לחזור לישון.)

עוד סופ"ש הסתיים

לאמא שלי גישה חינוכית שונה משלי. אפשר לומר הפוכה לחלוטין. זה לא מאוד מפריע לי ביומיום, שכן גם בכביש פנוי היא במרחק 3.5 שעות נסיעה עירנית, אבל זה הופך ביקורים אצלה למאוד קשים ומתישים, וכל סופ"ש שכזה מחייב את החפצה שפיות בשבוע נופש ומנוחה כפיצוי. שפיות, כידוע, זה מותרות, לכן אני חוזרת לעבודה וגוררת את עצמי עד לסופ"ש שאחרי, בוכה לבן הזוג שאנחנו לא יוצאים מהבית עד ל-2025.

יצאנו לדרך ביום חמישי אחר הצהריים לאחר עיכובים קלים עם הפנסיון של הכלבלב- אמא שלי מסרבת לארח אותו בביתה, ולכן הוא חוסה תחת אישה נחמדה הדואגת לו בהיעדרנו. בררנו כבישים שטרם נחסמו, נסענו בגשם, סבלנו בשקט והגענו עם ילדה רדומה בידיים בסביבות עשר. הדבר שנכון לעשות עם ילדה רדומה הוא לפנות את דרכה למיטה, כך שתוכל להמשיך את הלילה רגועה ולקום חייכנית וטובת לבב. אך לא כך אמא שלי, שהתגעגעה לנכדתה היחידה שבועות רבים. היא תחטוף את הילדה מזרועותיי, תחבק, תשחק, תשיר שירים, תנסה להאכיל בקציצות בשר, ואז תשקה אותה תה עם עוגיות.

 

"אבל רק נענע, אסור להם תה בגיל הזה."
"בסדר, אז רק נענע."
"אבל אמא, מה שמזגת שם זה תה."
"לא, נו, מהלתי."
מיותר לציין שכל ניסיון התנגדות יזכה בסצינה דרמטית שלא תבייש אף שחקן של שייקספיר (או לחילופין, אף כדורגלן שמשב חולף מהיריב הרץ לידו הסיט בטעות את כנף חולצתו וזרקהו חבוט למדשאה), בה היא תטען שאני בת חצופה וכפוית טובה ושאני מונעת ממנה את נכדתה היחידה שהיא כה התגעגעה אליה וגם ככה אני באה לבקר רק פעם בחצי שנה ואיזה נזק כבר יכול לקרות בתדירות כזאת. כל זה, כמובן, רק נותן לי סיבות לרווח את הביקורים כך שיתאמו לטענותיה, אבל במקום זאת אני נושכת שפתיי, אחרי יום עבודה ונסיעה ארוכה, ומחכה לראות מי תתעייף ראשונה.
הילדה טעונה מעט מהתנומה הקלה במכונית, מושכת עד קצת אחרי חצות. אז סבתה תלך לישון ותותיר אותה מותשת עד עצבנות זרועות הוריה להרדמה. למען הסר ספק- ניסיון הרדמה קודם ללכתה של הסבתא לישון, יסתיים בילדה שקוראת "טבטה! טבטה!" ומנסה לחמוק לסלון. ייתכן קשר ישיר או עקיף לחוסר יכולתה של אותה סבתא אמורה להנמיך מעט את הטלוויזיה, או קריאתה אל נכדתה לבוא אליה.
בבוקר הקטנה תתעורר כהרגלה בשש, ואמא שלה תתגפף איתה עד קרקוש ראשון. הו אז תשחרר אותה, הטיפשה, לרוץ חופשי אל סבתה. היא בטח, כתמיד, תתארגן סביבה לחוצה לעבודה. בקצה האוזן ומתוך ניסיונות לחטוף מעט שינה, אני קולטת שאמא שלי לא לחוצה, ונדמה לי שמחרך הדלת אני יכולה לראות את המתג של הדוד הכבוי. הו או. אמא שלי לקחה חופש כדי לבלות איתנו.
באחת אני יוצאת מהחדר, אך מאוחר מדי. הילדה זה עתה סיימה כוס שוקו, נשנשה לצדה וופל, ועכשיו היא טובלת עוגיות בקפה של סבתא. אני לוקחת את הקטנה להחליף את הפיג'מה, ומנצלת את זה כדי להכניסה איתי לשירותים כדי שנתפנה שתינו ונצחצח שיניים אחרי מתקפת הסוכר.
אני, דרך אגב, אמנם החלפתי את השוקו בקפה בתקופת הצבא מטעמי זמינות, אך עדיין נהנית מהקונספט של לשתות אותו לצד מאפה מתוק מדי בוקר. מבחינת אמא שלי, זה לא רק הרגל סביר, אלא חיוני ולמנוע אותו מהילדה הוא לא פחות מהתעללות. לא היה די בכך, כנראה הייתי מתעלמת, אבל היא רואה לה למטרה להאביס את הילדה במתוק, כי "מגיע לה". הרי היא, בתור בנאדם מבוגר, מתענגת לפעמים על גלידה. אז מדוע שגם הילדה לא תתענג? ואם כך, מדוע לא לפתוח עבורה שלגון, כך סתם בלי הקשר, כדי שתהנה ממנו? כל אמירה בדבר הבעיות התזונתיות של ילדיה תיתקל בעוינות- שכן הילדים שלה כולם מוצלחים, ובכל מקרה כולם מבוגרים דיים כדי לקבל בחירות משל עצמם. כל אמירה בדבר הנטייה האישית שלה לעודף סוכר ומחלות נגררות והערה על הכדורים תיענה בכך שהיא כבר זקנה וזה קורה. אחריות מן הסתם אין לה.
אם נוסיף עוד משפט שניים על האבסת המתוק- במבה מבחינתה זה בריא. חטיפים זו שאיפה, והיא מתגאה בכך באוזניי אחותי שכל פעם שאני הולכת רגע ולא מסתכלת היא מביאה לילדה שוקולד.
נו, מילא. עכשיו הילדה התעוררה, היא צריכה לאכול. כלומר אוכל, לא ממתקים. מיד ישלפו כל הביצים-קוטג'-ירקות אותם היא תנסה לדחוף לילדה לפה למרות חוסר שיתוף פעולה בולט. אחר כך תרשוף לעברי שהבת שלי לא אוכלת כלום, ואיזה מזל שיש לה במבה אחרת היא הייתה גוועת, ובטח בגן היא כל היום בוכה מרעב.
ניסיונות ההאכלה שלה הם עוד מוקד חיכוך אופציונלי, שלמזלי אני מסוגלת להימנע ממנו. בעוד אני מהרגע הראשון איפשרתי לקטנה לאכול מה שהיא רוצה ממה שמונח מולה ואיך שהיא רוצה, היא בעד האכלה בכפית ובתכסיסים. מתחילה לספר לה סיפורים כדי להסיח את דעתה, מצביעה על נקודות אקראיות בחדר בקריאות "איפה חתול?", סתם מקרבת את האוכל לשפתיה החתומות של בתי. למזלי, זה לא עוזר לה בכלל, והילדה הנהדרת הזאת יודעת להיות אמוד החלטית עם חוסר שיתוף הפעולה שלה, ואם היא לא מעוניינת לאכול אין תכסיס שיפיל אותה. אולי אם הכפית הייתה ציצי, אבל לא בדקנו.
בשלב הזה אבא שלה, שמנסה להימנע מאמא שלי ככל האפשר כי אי אפשר לריב איתה ואי אפשר שלא, ניאות לצאת מחדר השינה ולהצטרף אלינו. מרגע שהגיע, כל תנועה שלו תחת התבוננות וכל בחירה חשובה. הישארות בחדר היא עצלנות, מתוך תחושת זכאות ו"את היחידה שקמה איתה בבוקר והוא רק ישן? איזה חיים אוממלים יש לך, ילדה שלי, כל היום את רק עבד של המשפחה הזאת". מרגע שיצא, אם הוא ישחק קרוב מדי לבת שלו, אז הוא נדחף ואיזה קרצייה ושייתן לנו אוויר ו"אבל אני רציתי ליהנות עם הנכדה והבת שלי, אז בסדר, הבאת אותו, אבל שישחרר טיפה". אם הוא יישב רחוק וייתן לה לשחק לבד אז הוא אפאתי ומזמניח ובטח גם בבית ככה ואיזו מסכנה היא בימים שהוא אוסף אותה מהגן בטח לא מדברים איתה עד הערב.
אני רוצה לציין שאני מקפידה מאוד, וכל הערה כלפי בן הזוג מגיעה אך ורק לאזניי. זאת אחרי איום מפורש שלו תגרום לו להרגיש כמו פחות מבנה האובד אנחנו נפסיק לבקר, ושאם הילדה תשמע מילה רעה על אביה זה יהיה המפגש האחרון ביניהן. אמי כמובן לקחה זאת מילולית ואכן משתדלת לתת לו להרגיש כמו בן אובד, כלומר לחסוך ממנו את זכויות היתר של האורח ועוברת ישר להצקות.
מערכת החיסון של בן הזוג עשתה עמו חסד, ולאחר יציאה קצרצרה לבדיקת משהו ברכב, הוא גילה כי הוא בעצם חולה אנושות ולא מסוגל לסור ממיטתו. כך הוא יישאר עד שנלך, ולמעשה עוד יומיים לאחר מכן.
אנחנו רק בשישי בבוקר, למי שתוהה עוד כמה אפשר לסבול. אמא שלי הבטיחה לקטנה טיול, וזאת בקריאות "כן! לטייל לנדנד" נחגרה במכונית ויצאה לסיבוב לקניית פיצוחים, במהלכו אפילו לא יצאה מהכסא, ומיד שבה הבייתה. כדי לפצות על עוגמת הנפש לקחתי אותה בעצמי על אף בקשת ה"תשאירי לי אותה", וכדי להראות שהצרות לא נגמרות בבית, פגש אותנו גבר מבוגר שלא הבין למה אני לא מרשה לו ללטף את הבת שלי, כי הרי "אני לא יכול להתאפק, איזו בובה. ראיתי אותה מהמכונית והייתי חייב לעצור פה".
נדלג קצת קדימה: הילדה דילגה על שנ"צ ועדיין משכה את ארוחת הערב. כשהנחתי אותה במיטה היא נרדמה ברגע שפגשה את הכרית. מה עושה עייפות מצטברת עוד מליל קודם לידלונת שמערכת השינה שלה עוד לא סיימה להתפתח? באותו לילה יצא לנו לגלות- ביעותי לילה. זוועה בה הילדה הקטנה והנהדרת שלי בוכה ואין לי איך לעזור לה, כי היא עדיין ישנה לחלוטין. זוכרת את כל מה שקראתי ואת כל העצות לא להעיר, אני מחבקת אותה בדממה ומחכה לסוף ההתקף, שיהיה רק הראשון והקצר יותר מבין השניים באותו הלילה.
אמא שלי, שהיא אדם רגוע ושקול מטבעה, הגיבה בקריאות "מה קרה לה?!" ו"תני לי אותה!" ו"למה את לא מוציאה אותה לראות אם קרה לה משהו?", תוך העלאת שלל אפשרויות לסיבים כרוכים, עכבישים עוקצים, קוקיות בשיער ומה לא. הסברתי ברוגע שהבכי לא היה מכאב, אלא מתוך סיוט, וזה בסדר ואין סיבה להוציא אותה מהמיטה. זה לא מנע ממנה לפסוע הלוך ושוב בעצבים ולמרר על הנכדה האומללה שלה.
העובדה שזה קרה שוב לא עזרה, והעובדה שיתושה תועה מצאה אותה בלילה ועקצה אותה בפנים, הפכה את כל הסיפור ל"רואה שהיא לא בכתה סתם?! ואפילו לא ניסיתי להרגיע אותה! אמרתי לך להסתכל לראות שאין שום דבר. אין, צריך להתקשר לרווחה ולקחת מכם את הילדה, לא אכפת לכם ממנה!".
שאר השבת עברה יחסית בנחת, כשאני חורקת שיניים עד כדי שחיקה, אבל לא נגררת לוויכוחים. כמעט. אני חושבת שהקטנה אפילו אכלה יותר פירות משוקולד. הואיל ובן הזוג עדיין חולה, העמסתי את הכל למכונית בעצמי- ומאמא שלי תמיד חוזרים עם הרבה יותר ממה שהגעת איתו, החל מאוכל מבושל, שזה מבורך, וכלה בביסקווטים, כי כנראה שהסופרים בירושלים לא טובים מספיק- ונהגתי חזרה בעוד הגורונת המותשת נרדמת מאחורה.
באחד הפיתולים בכביש החשוך, דרסתי ארנב. הוא פשוט קפץ אל הכביש, לא הפסקתי לעצור, אבל כן לחרוט במוחי את התמונה שלו, האזניים שלו עומדות והוא כולו הוד של חיית בר שטרם בויתה. שנאמר- שבוע טוב.

 

חופשת מחלה

אני חולה. כמה אני חולה? מספיק כדי להודות בזה ולהישאר בבית, שזו כנראה דרגת החולי הגבוהה ביותר בעולם המערבי. אתמול, למשל, מזה שעבדתי ניתן לפסוק כי כנראה הייתי חולה פחות, זאת למרות שבמוצאי שבת הצלחתי לגרד אולי שעת שינה אחת מבין כל השיעולים. כנראה חולה מאוד.

אז אני ביום מחלה, אבל אל תחשבוני לחסרת אחריות. הו, לא. יום המחלה הזה נלקח במועדו בדיוק לפני פעילות חשובה בעבודה בה אצטרך לקחת חלק, כך שבינתיים אני לא מפסידה שום דבר דחוף ואוכל להחלים בזמן.

הלהחלים. איך עושים זאת? לרופאה שלי, הנהדרת, יש תור רק מחר, ובינתיים הרוקח לא מוכן לתת לי אף פתרון מותר בהנקה- ולכי תתעקשי על דקויות, כמו שלא אכפת לך מייבוש חלב, בעיקר שלא יהיה מעבר חומרים.

אז בינתיים פתחתי בית מרקחת טבעי שלא היה מבייש אף כוהנת של האלה. חלטתי עשבים מן הגינה, העמדתי קדירות של שיקויי אגסים, אספתי את דמם הניגר של בצל ושום בדבש, ליקקתי את עינו הפתוחה של שורש הג'ינג'ר, לגמתי דמעותיו של לימון.

אחרי כל זה, אני הולכת עכשיו לישון/לנוח מול "זרה". או שאחלים, או שאתעורר במעגל פיות בסקוטלנד.

"הפמיניזם הרס לי"

מתלוננת בשולחן האוכל קולגה מהעבודה. "מבחינתי, הייתי שמחה לשבת בבית, לא לעבוד ולטפל בילדים. ואני עוד בת מזל עם עבודה שאני אוהבת. אבל אחרי שנשים יצאו לעבוד, המחירים עלו וכבר אי-אפשר לחיות ממשכורת אחת. סבתא שלי לא הייתה צריכה לעבוד." היא מסכמת.

אבל את יכולה לחיות ממשכורת אחת כמו סבתא שלך, אני עונה לה. תחשבי שאין לך הוצאות על גנים, כי הילדים בבית. גם חוסך הוצאות רכב, כי אין פיזורים. אין הוצאות על אוכל בחוץ, כי את מבשלת. אין הוצאות על בגדים, כי את מטליאה חורים ומתקנת גזרות. כנראה שבימינו זה לא אטרקטיבי להציע שירותי כביסה מהבית, אבל אם המשכורת סבירה כנראה שתסתדרי.

היא כועסת על ההשוואה.

בשיחה אחרת, מישהו טוען משהו על מודרניזציה ועל אושר, ופולט השוואה לציידים-לקטים. אחר בשולחן, מזהה במיומנות את האידיאליזציה מבית נח-הררי, ומבקש להימנע מהשוואה לתקופות בהן תוחלת החיים הייתה ארבעים שנה.

"אנשים חיו עד גיל שמונים!", הראשון מתעקש. "פשוט הייתה תמותת ילדים גבוהה".

כן, אני מנסה להבין. אז יכולת להיות היחיד מבין אחייך שעבר את גיל עשר, עד גיל שלושים לקבור חמישה ילדים ובלידה האחרונה גם את אשתך, אבל אתה חי באושר עד גיל שמונים.

אנחנו חיים בתקופה נהדרת בהיסטוריה.

חופשה משפחתית

היה זה יום שבת סטנדרטי. התארחנו אצל חמי וחמותי, הילדה שנצה ובמקום להצטרף אליה, הבאתי לבן הזוג את המחשב הנייד שלו לסלון והודעתי שאנחנו מזמינים חופשה לחגים. וכך היה. התזה שלי עוד שופצה ותוקנה, המבחן עוד היה באופק, שנינו עבדנו וכך תכנון הטיול עצמו נדחה, אבל כרטיסי טיסה היו.

כאן כבר התחילו הטעויות שלנו:

א. תאריכים. בחרנו לטוס לעשרה ימים החל שמתחילים קצת לפני ראש השנה. מבחינת ההסתגלות של שיפו, פירוש הדבר היה להכיר את הגן לשלושה ימים, לעזוב אותו לכמעט שבועיים, לחזור לתת לו כיף ושוב להיפרד לכיפור. מבחינת נתב"ג פירוש הדבר היה לערוך בידוק ביטחוני יחד עם רבבות אנשים הדחוסים בחלל סגור ולא ממוזג דיו בין סרטי סימון תורים המטווים מבוך פתלתל המשתנה תדיר.
אמנם החלילן מהמלין שהביאו לפזר אבקת פיות אכן משך את תשומת לב הקטנה לפרק זמן קצרצר, אבל רוב הזמן היה צריך להעסיק אותה בדרך אחרת – ריצות מפה לשם, מתחת לסרטים ודרכם, הפסקות פיפי, מירוצי מזוודות – ולוודא לחזור בזמן בצמתים קריטיים של תשאול.
הפירות שהבנאו כבר נגמרו וארוחת הערב שחיכתה לנו מצידו השני של התור לא נראתה, והנה כבר הגיעה שעת הבורדינג ועברה. חיש מהר אצנו טסנו לגלות ש… הטיסה, כמובן, מתעכבת. אז הלכנו להאביס תינוקת אחת בסושי צמחוני, שהוא הוא הפינגר פוד המושלם.

ב. בחרנו טיסה הלוך וחזור מערים שונות, המרוחקות זו מזו כיום נסיעה. כלומר, כפינו על הטיול, אם רוצים להימנע מנסיעות דרמטיות מדי, להפוך לרואד-טריפ. שונה מאוד מטיולי הכוכב המומלצים בגיל הזה.

ג. הזמנו טיסה באלעל.
הו.
במהלך ההזמנה מהאתר של אלעל לא הייתה אינדיקציה לכך, אבל באישורים שקיבלנו לפתע ראינו כי הטיסה היא של סאנדור, חברת הבת. דוגמאות למשפחות כמו אלעל וסאנדור נלעגות תדיר בקומדיות, כשמופיעה דמות האמא הלא מתפקדת שמוזגת בירה לדגני הבוקר כשהיא חובטת את בנה הלא-יוצלח החוצה לבית הספר שם הוא נכשל תדיר והיא מנערת ראשה באכזבה מזה שאפילו את שמו הוא מתקשה לכתוב.
בכל אופן, הטיסה איחרה משמעותית, מה שהפך את שעת הערב הנוחה שבחרנו לשעת לילה פחות אידיאלית, וכן בוצעה על ידי חברה אחרת. בהיותה של הטיסה טיסת לואו-קוסט מהגדרת החברה – זאת על אף שכאמור לא הייתה אינדיקציה כזו ברכישה ובטח שלא רמז במחיר – לא כללה ולו נשנוש.
להשוואה, בחזור עשינו קונקשן בטורקיה ובשתי הטיסות הקצרצרות הוגשה ארוחה מלאה.

הגענו. מונית מהשדה לדירה. דירה מאובזרת בשלמות שיכולתי בקלות גם לגור בה ולא רק להתארח- הצלחה ראשונה.
היום הראשון של הטיול היה מושלם, בעיקר כי ההמלצות היחידות לעיר אליה הגענו היו לטיולים מחוצה לה, אז לא התיימרנו להספיק דבר. טיילנו קצת במרכז העתיק ואת שאר הזמן העברנו בריצה בפארק, קפיצה למזרקות ותצפות ביישני על ילדים בגן השעשועים. אושר. זו, בלי ספק, ההמלצה העיקרית שיש לי לטיול עם ילדים- מינימום תכניות ומקסימום ריצה.

על אף היותה בלתי-רלוונטית לתיירים, האופי של הרחובות, האנשים בבית הקפה, פרסומי ההופעות ואפילו גן השעשועים – כולם רמזו שיש לה קסם להציע לתושביה. כמעט בדקתי אם יש שם במקרה אוניברסיטה עם תכנית דוקטורט בתחום שלי.

התגלגלנו לטעות הרביעית, סוכנות השכרת הרכב:
ד. לשכור דרך אתר מתווך ולא דרך החברה עצמה. היו פערים בהגדרות של הביטוח, היו טעויות בהזמנה. לא שזה היה קריטי, כי הסוכנות הייתה כנראה כישלון גם בלעדיהם. היינו שם שעות. שעות. לא יודעת איך לצלם רישיונות ולתת לנו מפתח זה תהליך שלוקח שעות, אבל כך היה. זה היה מעצבן ומרגיז ונאלצנו גם להעסיק פעוטה משועממת, וגם להתווכח. בנוסף, הפעוטה האמורה החליטה שהיא לא מרוצה מהפחתת הקשב המופנה אליה ועשתה פשוט פיפי על רצפת המשרד. פעמיים. בפעם השנייה, היינו צריכים ללכת סופסוף אל האוטו והחצופים שעיכבו אותנו שם עד כה העזו להאיץ בי, אז השארתי שם את השלולית.

ה. ארזנו לא טוב את כסא הבטיחות. הבאנו איתנו כסא שנמסר לנו עבור הנסיעה והיה אמור להישאר שם. שכחנו לרכוס אותו כמו שצריך טרם הטיסה, וחלק אחד של תופסן הרצועה אבד והשאיר אותו נטול שימוש. הואיל ובכל מקרה הזמנו אוטו עם כסא בטיחות, פשוט ביקשנו מהחברה אחד. לא היה להם. למרות שהזמנו, וציינו את גיל הילדה, מה שהם שלפו מהחסן המטונף שלהם היו בוסטרים וסלקל, האחרון לא בא אפילו עם התפס לחגורת הבטיחות הנדרש לשימוש תקין (שמובן שהיה לי איתי בתיק, אבל אני פסיכית וזה לא סביר לצפות לזה מאנשים).
הטיול, כאמור, מרובה נסיעות. חיפוש מהיר של הסלקל הראה שהוא עומד בתקנים הבסיסיים ועדיין טוב למשקל ולגובה שלה, לפחות לאותו שבוע. אני הצעתי שניסע לחנות הקרובה ונקנה לה כסא, אבל בן הזוג לא ראה את הצורך ולבסוף נשארנו עם הסלקל הזה לשארית הטיול. אמנם נגמר בשלום והיא ישנה בו כמו חתלתול בסלסלה, אבל לא ממליצה, לא יקרה להבא, תביאו כסא סביר ואל תסמכו על חברות השכרה כושלות.

וכאן, סופסוף, התחיל הטיול האמיתי. אותו אחר הצהריים כבר מצאנו את עצמנו בעיירה כל כך ציורית שהיו להם סנוניות במקום יונים. מפלים פכפכו לידנו, בתי עץ נבנו כהרחבה לטחנות הקמח הישנות ומרבצי דשא הוריקו על גדת הנהר. אלוהים, אמרתי, שבוע נישאר פה. אבל הזמנו את החדר רק ליומיים ותפסו אותו כבר מיד אחרינו.

למחרת שיפו הלכה לראות את המפל הראשון בחייה, ואפילו בת שנה ועוד-לא-חצי שרק לפני דקה עוד הייתה תינוקת עצרה והתפעלה מהוד יופיו של הטבע. מזג האוויר שיטף פעולה נפלא והגשם החזוי שהיה אמור להעיב על תוכניותינו התחיל בדיוק כשסיימנו את הטיול, והסתיים בדיוק כשיצאנו מהאוטו וצעדנו חזרה לדרכנו.
המשך הטיול היה קסום, וכלל, בין היתר: טיולים בטבע, רחצה בים, שיטוטים בסמטאות, ביקורים בארמונות ומצודות, טיפוס במגדלים, הליכה על חומות והפלגות.

לשם השלמות לאחר רשימת הטעויות, הנה כמה דברים שעזרו להפוך את הטיול הזה לקסום:
– לזכור שעם ילדים, זה טיול ולא חופשה. זה כיף, זה חוויתי, זה מרענן, אבל זו לא מנוחה עצלה. להיפך, אתם עלולים להזדקק לכזאת כשתחזרו.
– בחירת העגלה. שיפו אמנם הולכת, אבל לא שעות. הבאנו את העגלה שלה, מה שהקל עליה כי לפחות זה היה מוכר. מכיוון שזה לא סתם טיולון לטיסה, היא הייתה גדולה מספיק כדי שתישן בה בנחת, הגלגלים היו רחבים מספיק כדי להתמודד טוב בטיולים במסלולים לא סלולים, ובכל זאת היא קלה דיה כדי להרים אותה במדרגות מפעם לפעם כשיש כאלו.
– מנשא. למרות העגלה, מנשא זה החיים עצמם, אחד נוח שאפשר לארוז את הפעוטה בו על הגב שווה זהב.
– תכניות גמישות. לא היה שום דבר שהרגשנו שאנחנו חייבים לעשות, אז לא התבאסנו אם לא הספקנו או כי זה לא התאים עם השיפופ.
– טבילה יומית באיזשהו מאגר מים- ים, נהר, בריכה. אפילו רק לקפיצת רענון. התובנה העיקרית שהפקתי לחיים היא שהיכולת לשכשך רגליים במים בערבו של יום היא הקצפת על ערמת התותים של החיים. לא הצלחתי ליישם זאת מאז שחזרנו לירושלים, אבל בלי ספק אני צריכה להבין איך גורמים לזה לקרות.
– מעבורת. ברגע שיכולנו ויתרנו על המכונית והמשכנו הלאה על המים. זו דרך מופלאה להתנייד ממקום למקום, בלי הצורך לנהוג ולהיות קשורים, בלי הצפיפות של אוטובוס, רק מרחבי ריצה לפעוטות, אוויר צח ונוף מדהים.
– לצאת לטייל עם השיפופ הנפלאה ביותר בתבל, כמובן.

הסעיף האחרון הוא העיקרי וזה שאיפשר את הטיול. לא היה קל לה. אנשים דיברו בשפה לא מובנת סביבה. היא ישנה במקומות שונים ולא מוכרים. היא טיילה הרבה והוצפה בגירויים. זה התבטא בכך שהיא התקשתה להירדם והיה לה קשה כשאחד מאיתנו יצא מתחום ראייתה. למרות זאת, היא הייתה רוב הזמן נהדרת, מצאה כמעט תמיד במה לשחק ואיפה להתרוצץ, אכלה מה שהוגש לה, טיילה במסלולים, האכילה ברווזים, שחתה בהנאה, הקסימה את סביבותיה. רק יומיים לקראת הסוף באמת הרגשנו שנמאס לה, ועדיין היא הייתה מקסימה.

כמובן, מי ששמע או קרא אותי מדברת עליה ודאי חושד שמה צריך לקחת את מילותיי בעירבון מוגבל, כי הרי ברור שאני מאוהבת בה ותמיד היא נהדרת בעיניי. הרי אם גם כשהיא מתעוררת כל שעה בלילה אני משבחת את היעילות האבולוציונית שלה וכשהיא מעירה אותי על ידי פקיחת עפעפיי בכח אני מהללת את היוזמה והאסרטיביות, לבטח איני כשירה לעדות.
אך לא כך הפעם. כי אפילו אביה, שרואה בקריאות "קקי!" בחמש בבוקר כדרך לראות את הזריחה מהצד הלא נכוןף מבלי להעריך את מודעות הגוף המרשימה, אף הוא הסכים שהיה כיף לטייל איתה. אם כי משום מה הוא עדיין חושב שראוי להפקיד אותה אצל הסבים למען חופשה זוגית. לא ברור מה לא בסדר איתו.