מה שלומך

מה שלומך, שואל אותי חבר לעבודה ואני עונה בחיוך שמצוין. למה את משקרת? הוא מוכיח. תגידי שחרא, כמו אצל כולנו. אני מגדילה את החיוך ועונה שחלילה- כולנו בריאים, העולם מטומטם בדיוק כפי שעזבנו אותו אתמול והציפיות שלנו נמוכות מספיק כדי שלא נתאכזב- אז הכל רק משתפר מפה. הוא מחייך ומניח לזה.

אני עונה שמצוין, כי לא רוצה לענות שאני מסתחררת למטה ולא מצליחה לעצור. כי במקום העבודה פחות מתאים לומר שהריאות שלי תקינות, ובכל זאת בתקופה האחרונה כל נשימה שאני לוקחת מכניסה פחות אוויר מקודמתה ואני מפחדת שבסוף אחנק.

אני עונה שמצוין, כי לא רוצה להסביר איך במרץ התאשפזתי לזמן קצר ומבהיל, והילדה שלי כל כך נפגעה מהנתק הפתאומי שחזרה להרטיב במיטה, ואיך שהשתחררתי התהפך העולם, וכבר לא היה לה גן, רק אמא אחוזת חרדה ממשית שנוסף להריונה המתקדם גם חלתה והתקשתה לטפל בה. אחר כך ילדתי וזמן רב לא הצלחתי להיקשר. אחר כך החרדה הפכה למעקב קפדני אחר ההתרחשויות, התחזיות, ההנחיות, מספרי החולים והמתים. עד עכשיו. לקח זמן עד שהמשפחה ראתה את הילד, אבא שלי לא. ואז הוא חלה, ונפטר, ולא הצלחתי להעביר יום בלי להריץ בראש את כל קשיי הקשר בינינו ואת הדרך בה מת. אחי חלה בקורונה, היינו בבידוד, התחלנו הסתגלויות, חזרתי לעבודה, חזרנו לסגר. לא פגשתי חברים כבר נצח, בעבודה אסורה אכילה משותפת וכמעט ולא יוצא לי לדבר עם מי שאין לי פגישות איתו בזום, בבית בן הזוג עובד לתוך הלילה. לא רציתי להסביר איך התקופה הזאת הביאה אותי למצב בו יש ימים בהם אני לא בוכה בכלל, אבל אין רצף של כאלו.

מה שלומך, הוא שואל. חרא, אני עונה. ככה אני אוהב אותך, תצטרפי לצד המיואש שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s