דברים שלמדתי בשבעה

דווקא יפה לי שחור.
נכון שאין חובה דווקא לצבע הזה,וזה מנהג ששאלנו, אבל כשבן הזוג נשלח להביא חולצה מבד קליל שסבבה לקרוע ונח להניק איתה,זה מה שיצא.

לספר זה חשוב.
מטבעי לא קל לי לשתף בבעיות, כך שמרצון לא להעיק על אנשים עם האבל שלי, הודעתי לחברים מעטים- נשאר לי עודף מאצבעות ידיי- שחשבתי שאוהבים אותי די כדי שאהיה להם לטורח. מתוכם, אחת בבידוד ואת בחו"ל, כך שמלכתחילה כמות מבקריי בשבעה לא יכולה הייתה להיות גדולה.
רק כשהגיעו אלו שגם שאלו, ועניתי וסיפרתי ואולי גם בכיתי, הבנתי כמה זו מועיל וחשוב, וחבל שלא עשיתי זאת שוב ושוב ושוב במהלך הימים הללו.

שבט זה נחמד.
יש איזור בארץ בו מרוכזת מרבית משפחתי. לבני דודיי יש ילדים קטנים, כמו שלי, וכולם משחקים יחד. יש מי שיאסוף וישמור או ייקח בידיים. כל בני הדודים נקראו ולקחו אחריות על האוכל והלוגיסטיקה. איזה מצחיק זה שצריך קהילה לא רק כדי לחיות, אלא גם כדי למות.

אנשים זוכרים מה שהם בוחרים.
חבר מהצבא סיפר סיפור על אבי, שבעצמו לא ראה אלא שמע ממי שהיה שם. זה היה סיפור גבורה קטן, שכטבעם של סיפורים כאלו כלל כמה חיכוכים עם המציאות, שאולי ואולי לא היו נפתרים לו המספר או הגיבור היה כאן להעיד. במהלך השבעה שמעתי את דודותיי מספרות את הסיפור למבקרים שלהן, והנה הוא אמת גמורה.


והנה קצת ממה שלא סיפרתי:
הוא לימד אותי לרכוב על אופניים, וברגע שרכבתי בלי גלגלי עזר רשם את שלושתנו – הוא, אחי ואני – למרוץ שנערך בעיר.
בסוף גן חובה צילמו את כל הילדים בקטר המשחק בחצר הגן. את תמונתי, בשמלה כחולה ופוני מחריד, הוא שמר במסגרת על השולחן במשרד שלו, ואחר כך בחדרו בבית אביו לאחר שהוריי נפרדו.
כשנשארנו רק הוא ואני לבד הוא הכין לי ביצה רכה לארוחת ערב כי זה מה שידע.
הוא פתר איתי חידות.
הוא נתן לי לשבת עליו ולסובב את ההגה כשנהג במושב, ונפלנו לבור.
הוא גירש אותי כשבאתי לשכנע אותו להתפנות לבית חולים כי לא רצה שאראה אותו במצב כזה.
הייתי בטוחה שהוא ישתפר באשפוז, אז תקפתי אותו הכי חזק שיכולתי כדי לשכנע. זה לא עזר, אולי הוא זיהה בעצמו את התסמינים וידע שבית חולים לא יועיל לו. אולי סתם התעקש.
כשהבנתי מה יש לו, ערכתי דיון פנימי אם כדאי להפגיש את הילדה עם סבא שלה בשבועות או החודשים שנותרו לו. בשלב זה היו לו עוד שבועיים וחצי. הייתי כל כך בטוחה שכשיטפלו במצב הפיזיולוגי – רעב וצמא בתור התחלה – גם זה הקוגניטיבי יוטב, שהתפללתי רק לחודשיים טובים והייתי בטוחה שאני מבקשת מעט.
שבועיים לפני הסוף, אחרי אשפוז בכפייה, הוא שאל את אחותו אם הוא גוסס והיא ענתה שכן. אני לא מפסיקה לדמיין את הפחד שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s